ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)מאז שנת 1973 יום הכיפורים איננו מסמל רק את יום הדין החשוב ביותר, אלא גם את אחד מציוני הזמן החשובים בהיסטוריה של עמנו. סיפור אישי של דודו לנדוי, תושב בית-אל, על "הקילומטר ה-101", מהנקודות המפורסמות במלחמת יום הכיפורים, סיפור שטומן בחובו את חוסר המוכנות והסדר, הבלגן והבהלה של המלחמה
45 שנים עברו מאז המלחמה האולי טראומטית ביותר שידעה המדינה, מלחמת יום הכיפורים. עם כ-2,300 חללים, מעל ל-7,000 פצועים ופגיעה אנושה במורל הלאומי ובשיכרון הכוח מניצחון המלחמות הקודמות, אפשר להבין מדוע. דודו לנדוי, שהיה בין הכוחות שכבשו את הקילומטר ה-101 מקהיר, מספר על המלחמה מנקודת מבטו של מי שהיה שם, חייל בגרעין נח"ל לקראת סוף השירות הסדיר, טען קשר בטנק, שבמזל שרד כדי לספר.
כשדודו וחבריו ליחידה שוחררו לביתם בשבת של יום הכיפורים- הם לא דמיינו שלא יעברו 24 שעות והם, יחד עם אלפים, יוזעקו אליי קרב וייאלצו לעזוב את בתי הכנסת ביום הכיפורים. הבהלה וחוסר המוכנות והסדר במלחמה צפים בסיפורו של לנדוי ללא הרף. את הכאב והקושי הנפשי פחות תמצאו פה, האבידות שספגו מכל עבר וללא הרף לא גרמו ללוחמים של אז לחשוש ממשימתם. "כשצעירים זה אחרת", הוא מסביר.
הוא מספר: "באמצע תפילת יום כיפור התחילו האזעקות. עזבנו את בית הכנסת, הלכנו הביתה, וקראו לנו למלחמה. נסענו לימ"ח שלנו, שנמצא במחנה נפתלי, ליד צומת גולני. הנסיעה לשם הייתה מסובכת כי לא הייתה תנועה, לא היו אוטובוסים. איכשהו הגענו לשם לבסוף, ומצאנו ימ"חים, (יחידת מחסני חירום), ריקים. יחידות אחרות לקחו משם את כל הטנקים והציוד שלנו ונסעו לרמת הגולן, בגלל שהייתה בעיה גדולה ברמת הגולן עם הסורים, והמחנה היה קרוב לשם. לנו לא נשאר ציוד. אחרי כמה שעות התקבלה הוראה שאנחנו יורדים לגזרה הדרומית, שם, בימ"ח אילת, היו טנקים מהסוג שהתאמנו עליו".
במקום להילחם בגזרתם- בצפון, דודו וחברי היחידה הגיעו לשדה התעופה בניר דוד, משם הטיסו אותם לאילת, למקום בו נמצאו הטנקים החלופיים שייעדו להם, והם הוסבו ללחימה בגזרה הדרומית. "הגענו לימ"ח אילת. הסתבר שאלה היו טנקים שעמדו למכירה לארצות אפריקה, ובגלל המלחמה עצרו את המכירה שלהם. הטנקים היו ריקים לגמרי, בלי תחמושת וציוד, הם לא היו מוכנים ליציאה למלחמה. התחלנו להעמיס אותם בציוד ובתחמושת במשך כל הלילה, עבודה מאוד מפרכת. בגלל שלא היו מובילי טנקים, כי כולם היו עסוקים ברמת הגולן, כשסיימנו להעמיס את הטנקים הודיעו שניסע על השרשראות של הטנק לכיוון התעלה- מאות קילומטרים. לנסוע בדיונות על השרשראות מרחקים כאלה- זה דבר מאוד חריג, אבל זו הייתה הברירה היחידה, כך יצאה כל החטיבה".
אבק הדיונות, שהיקשה את הראות, "תרם" להתנגשות בין הטנק של דודו לזה שלפניו. בטנק של דודו נשבר אחד החלקים שמחזיקים את שרשראות הטנק, גלגל המתח, מה שלא אפשר להם לצאת כך לקרב. הם עשו קיצור זחל, נפרדו משאר הגדוד והחטיבה והחלו לנסוע לבדם לכיוון הבסיס המרכזי של צה"ל בסיני אז- רפידים, שם הייתה הסדנה היחידה בכל סיני שתפקדה עדיין בשלב הזה של המלחמה ויכלה לתקן את התקלה. לנדוי מתאר: "הגענו לשם טנק עצמאי, החטיבה המשיכה לנסוע הלאה, לכיוון התעלה. אי אפשר לתקן את השרשראות כשיש תחמושת בתוך הטנק, אז נאלצנו להוציא את כל הפגזים והציוד מהטנק ולהעמיסם בחזרה לאחר התיקון, וזו באמת עבודה מאוד קשה, במיוחד אחרי 72 שעות כמעט ללא שינה. לאחר מכן התחלנו לנסוע לכיוון התעלה, טנק בודד במרחבי סיני, בלי קשר, בלי טלפונים- לך תחפש את הגדוד. ידענו מה הכיוון הכללי לתעלה, ויצאנו לדרך בתקווה שנמצא את הגדוד שלנו. בדרך עברנו ליד קבוצות של חיילים בודדים שמחפשים לעלות על טנקים, כדי להתקדם לתעלה ולהיות שותפים בלחימה. עד היום אני לא יודע איך הגענו- אבל מצאנו את הגדוד שלנו. הם בדיוק נערכו, ממש בדקות האחרונות לפני היציאה לקרב הראשון, לנסוע לכיוון התעלה ולחסום את המצרים שבאו מהכיוון ההוא. חברנו לגדוד ונסענו כל הגדוד לכיוון התעלה".
בשלב זה החלו הפגיעות והאבידות. לא עברה רבע שעה מרגע שיצאו לדרך, והמצרים החלו לירות על הגדוד טילי סאגר. מיד הודיעו בקשר שהמג"ד נפצע, המ"פ, וחייל נוסף. המג"ד הוחלף בסמג"ד, והטנקים התקדמו. "התקדמנו מערבה תוך כדי לחימה במשך כל הלילה, עד שהגענו לקו הדיונות- קו הבלימה המפורסם. היינו צריכים לבלום את המצרים כדי שהם לא יתקדמו לישראל, בגבעות מסוימות. אנחנו הגענו מאוחר לקו הבלימה, בהתחלה שלחו לשם יחידות אחרות שכן היו שייכות לדרום אבל היו להם טנקי "שרמן" ישנים ופגיעים מאוד, ואנחנו החלפנו אותם בקו הבלימה. היינו שם כמה ימים כמעט ללא מנוחה. בגלל שאני הייתי בטנק מ"מ, עלינו על הגבעה כדי להיות בגובה ולתצפת על המצב. מרוב עייפות נרדמנו. פתאום חטפנו טיל סאגר ששפשף את כל הצריח של הטנק והמ"מ שלי נפצע. ירדנו מהגבעה, פינינו את המ"מ ומצאנו במקומו מט"ק אחר. לאחר כמה ימי לחימה בקו הבלימה הוחלט שהחטיבה שלנו תחצה את התעלה כדי לכתר את הארמייה השלישית– המצרית".
"אני זוכר עד היום את התמונה הזו מול העיניים- בתחתית הגבעה המון שמיכות עם הרוגים. הסתבר שהמצרים הבינו שהולכים לחצות את התעלה והפגיזו את אזור ראש הגשר, שם נהרגו רבים מחיילינו"
ארבע מינים ופגזים
כשהגיעו לשטחי הכינוס לקראת חציית התעלה, היה זה חג סוכות. מישהו דאג לארבע מינים, ושני סטים עברו בין כל חיילי החטיבה. המח"ט כינס אותם ויידע על כך שהם הולכים לעבור את התעלה. היה עליהם לבדוק היטב את הטנקים ולהתכונן לנסיעה מורכבת וארוכה. בשלב זה- הצבא המצרי גילה את החיילים והחל להפגיז מכל הכיוונים. הם נכנסו לטנקים כדי להתגונן. כשהתקרבו לתעלה ולחצות אותה בעזרת גשר שהוקם למטרה זו, לנדוי ראה תמונה שהוא זוכר עד היום בבירור: "היה שם בלאגן גדול מאד. נגמ"שים זרוקים, חיילים רצים מפה לשם. התמונה שעלתה ואותה אני זוכר עד היום מול העיניים- בתחתית הגבעה המון שמיכות עם הרוגים. הסתבר שהמצרים הבינו שהולכים לחצות את התעלה והפגיזו את אזור ראש הגשר, שם נהרגו רבים מחיילינו".
לבסוף הצליחו לחצות את התעלה לצידה השני ונסעו במהירות בשטחים פתוחים לכיוון העיר סואץ, במטרה לטהר אותה עם הטנקים, אך הצנחנים שהיו שם לפניהם כבר ביצעו זאת רגלית, והם המשיכו לכיוון מערב. "אחרי כל המלחמות בדרך, נשארנו כ-15 טנקים. קיבלנו הוראה להמשיך לנסוע מערבה לכוון קהיר, כדי לאיים על המצרים- ישראל בדרך לעיר הבירה. בדרך, עברנו במתחם של וואדיות שהסתבר שזה מתחם ענק של בונקרים של הצבא המצרי. הבונקרים הקרירים שמשו להם כמחסני אוכל. התלבטנו אם ניקח משם סרדינים או גבינה צהובה, האם מותר לנו לאכול את זה או לא- זו מלחמה, אין לנו משהו אחר לאכול ולא ידוע מתי תגיע האספקה הבאה. בהמשך, יצאנו מהוואדי הזה, והמשכנו בנסיעה לכיוון קהיר. הגענו למישור ענקי, כך שלא הייתה אפשרות לתצפת- הכל שטוח. הטנק של הסמג"ד שלנו, שכזכור נהיה מג"ד, נסע טיפה אחורה ועלה על גבעונת כדי לנסות לראות מרחוק אם רואים משהו. ברגע שעלה על הגבעה, חטף פגז ישיר על הראש ונהרג במקום. בשלב הזה כבר היינו כ- 5-6 טנקים בלבד. 5-6 טנקים הולכים "לכבוש" את קהיר. עד שהגענו לק"מ ה-101, המפורסם- 101 קילומטר מקהיר. כשהסמג"ד-מג"ד זיו נהרג, הבנו שהמצרים בסביבה, והיינו צריכים לסגת מעט, אך מכיוון שהמרחב מישורי והצבא המצרי שולט על הגבעות שמסביב, היה צורך שניסוג בחסות מיסוך. שלחו לנו מטוסים שזרקו פצצות עשן והצלחנו לסגת אחורה. היות ואנחנו היינו הכוח המשימתי היחיד שהתקדם לכיוון קהיר, הבינו שזה לא מעשי שעם 5-6 טנקים נמשיך להתקדם, ופה, בק"מ ה- 101, נעצרנו".
בשלב הזה התחילו שיחות על הפסקת אש, ושם, בקילומטר ה-101 מקהיר- הוקם האוהל שבו נערכו השיחות הבינלאומיות על הפסקת אש.
עם כל ההרג מסביב, לא הייתם בטוחים שאתם הולכים להיהרג במלחמה? איך ממשיכים?
"כשצעירים זה נשמע אחרת, הרוח מפעמת ואדרבא, זה מעורר את הנחישות. בסיטואציה ההיא, במלחמת יום כיפור, אש, הרוגים, פצועים – לא חושבים על הדברים האלה, שעלול לקרות משהו. עולים על הטנקים, נוסעים, פגזים, רסיסים. שנים מס' לאחר מכן, אחי חובב מנחם לנדוי הי"ד נהרג בקרב בסולטן יעקב, והיום התחושה וההרגשה האישית שלי- דודו – שונה לגמרי בנושא הזה".
