על אחדות הנידונים למוות

ראש השנה מאחורינו, יום כיפור לפנינו. כולנו מקווים שניכתב וניחתם לחיים טובים. אבל בואו נעשה לרגע תרגיל מחשבתי. נניח שהיה נודע לנו איכשהו, שהשנה הקרובה – שנת תשע"ה – היא השנה האחרונה לקיומו של העולם. בדיוק עוד שנה מהיום, תתפוצץ השמש, וכל כדור הארץ יישרף לאפר תוך שניות על כל אשר בו. אין שום דרך למנוע את זה, לא באמצעות המדע ולא ע"י תפילות. ננסה לדמיין לעצמנו את הידיעה הזו ולהפנים אותה, ואז נשאל את עצמנו : מה עושים עכשיו?
ההשלכה המיידית של התובנה הזו היא, שאין יותר מה לדאוג לעתיד. כל החששות, הדאגות, החרדות ואי-הוודאות – ייעלמו. לא צריך יותר לדאוג לגבי עבודה, פרנסה, לימודים, משכנתא, גידול ילדים, מיסים ומילואים. אין מה לחשוש מאיראן, חמאס ודאע"ש. נושאים כמו משבר אקולוגי, בצורת, התחממות כדור הארץ וזיהום האוויר, הופכים ללא-רלבנטיים. אין צורך לשבור את הראש עם תוכניות וחישובים, ולהקים ועדות של מומחים שינסו לפתור את כל הבעיות. העתיד נגמר. כל מה שנשאר הוא ההווה.
ללא ספק, יהיו אנשים רבים שיגיבו על כך בפריקת כל רסן, וברדיפה קדחתנית אחר מיצוי כל תענוג אפשרי, תוך התנערות מכל כללי החוק, המוסר והאנושיות. "אכול ושתה כי מחר נמות!". אולם עבור אנשים רבים אחרים, השחרור מעולו של העתיד ייצור הזדמנות לקיום נעלה יותר; קיום שאינו מנסה להיצמד בכל כוחו לעולם החומר, אלא משתחרר ומתעלה מעל מגבלותיו.
חישבו על זה רגע. מה גורם לשנאה וקנאה בין אנשים? מה יוצר מתח ותחרותיות, פילוג ויריבויות? הפחד מהעתיד. הרדיפה אחרי משאבים מוגבלים, והחשש שמישהו אחר ישיג אותם לפניי, או יאבד אותם. כסף, מקומות עבודה, אדמה, מים, כוח, כבוד – כולם מהווים יעדים להשגה, שהמרדף אחריהם קורע את האנושות לגזרים משחר ימיה ועד ימינו. השאיפה להישגים והחרדה מפני אובדנם, היא המקור לכל הרוע והשחיתות שבאנושות, כאשר גם אנשים טובים מיסודם מוצאים את עצמם במצב בו הם נאלצים לרמוס ולדרוס את אחיהם כדי להתקיים. כך הופכים הפלגנות והתחרותיות לטבע שני, למציאות מוכרחת, כביכול.
אבל ללא עתיד, אין דאגות, וללא דאגות, אין עוד שום סיבה לקנאה ופירוד. לפני הסוף, כולם שווים, מגדול ועד קטן. אין אחדות גדולה יותר, מאשר זו שבתא הנידונים למוות. כל הדברים שאנשים נאבקו עליהם קודם בחירוף נפש, מתגלים לפתע כילדותיים, מטופשים, חסרי חשיבות. מהם כסף, כבוד וכוח עבור ההולכים למות? ההכרה בסוף המשותף לכל האנושות, תוביל לרגעים אחרונים של קירוב ואחווה, של אחדות אוניברסאלית, הנוטשת במבוכה את כל סכסוכי העבר, ומתאחדת בחיבוק משותף אל מול הקץ הבלתי נמנע.
והאמת היא, שלא חייבים את סוף העולם בשביל זה. כל אחד מאיתנו יודע, איפשהו בירכתי מוחו, שיום יבוא והוא יעזוב מאחוריו את העולם הזה. בין אם הוא רואה במוות כיליון מוחלט, או התעלות לצורת קיום גבוהה יותר – יבוא היום בו העולם הזה יהפוך עבורו לאפיזודה קצרה וחולפת, ונצח אינסופי של מציאות שונה ייפרס לפניו. מנקודת מבט זו, הכל נראה אחרת. כל ההישגים וההצלחות הגשמיות, כל הכסף וההשפעה, הופכים להיות לא יותר ממגדל של קוביות בגן ילדים. דברים שאדם השקיע בהם את כל זמנו וכוחותיו, נראים כעת בעיניו כמו שיגעון חולף. יחד איתם, נעלמים כל הרגשות השליליים, ובני האדם האחרים הופכים ממתחרים ויריבים לאחים לדרך, שותפים למסע הגדול של האנושות אל מעבר לעולם הזה.
עשרת ימי תשובה הם הזמן המתאים לזכור את זה. בימים אלו כולנו ניצבים בפני בית דין של מעלה, הכותב וחותם את גורלנו. כולנו שותפים לאותו גורל. איש מאיתנו לא יודע האם זו תהיה שנתו האחרונה, אבל הידיעה שכך יכול להיות, יכולה להכניס ענווה ושלווה בליבו של כל אדם. למרוץ המטורף יש סוף, ומול אותו הסוף כל בני האדם הם שווים. מי שזוכר זאת כבר עכשיו, יחיה חיים של מנוחת הנפש ושלווה פנימית, שכאשר יביט עליהם לאחור, יתמלא בסיפוק ונחת, ולא בתסכול ותחושת החמצה. בימים האלה לפחות, בואו נתעלה מעל כל המחלוקות הקטנוניות, ונקיים את לשון התפילה: "וייעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם".

תשע"ה