הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שחיתות שלטונית עלולה להופיע בשתי צורות. ראשונה שבהן היא לקיחת טובות הנאה אישיות הדומות לגניבה ולגזילה. איש ציבור השולח יד בכספי ציבור, מעניק טובות הנאה לקרוביו, מקבל שוחד או נותן אותו לאחרים – הוא איש ציבור מושחת שאסור לו לעמוד בראש הנהגה ציבורית. שאלה בפני עצמה המחייבת דיון היא האם ישנה דרך חזרה ואפשרות תיקון בנושאים אלה, וכיצד מיישבים בין התביעה החד משמעית לנקיות ציבורית ובין אפשרות התיקון והתשובה – אולם לא זה נושא פרשתנו.
השנייה מתייחדת בכך שאין מדובר בעבירה פורמלית, או בשליחת יד לכסף מזומן. שחיתות זו, עליה הרחיבו הנביאים בדבריהם הרבה, נוגעת לשלטו מיניה וביה. שלטון שאינו ממלא את תפקידו, שלטון המזניח את החובות שלו כלפי החלשים וההולכים בצידי הדרך, שלטון המונע מתוך רצונו לשרוד בשלטון ולא מתוך מגמת שרות הקהל, שלטון שעיקרו הוא "רום לבבו מאחיו" או לחילופין "סור מן המצווה ימין ושמאל" הוא שלטון שאינו ראוי לתפקידו. הביקורת עליו אינה נובעת ממדיניותו הנראית שגויה בעיני המבקרים, כיוון שעל מדיניות אפשר להתווכח, וזו למעשה מהות הדיון הציבורי. הביקורת עליו נובעת ממבנה השלטון, המעיד על כך שלא טובת הציבור עומדת לנגד עיניו, כי אם רצונו בשלטון. כאמור, נביאי ישראל ביקרו את השלטון פעמים רבות בנקודות אלה ממש, וגם חז"ל דיברו על "לא שררה אני נותן לכם – עבדות אני נותן לכם". שליח הציבור מחויב לראות את עצמו כעבד, ולא כמי שהציבור נועד לשרת אותו.
אין אנו נביאים, ועל כן אין ביכולתנו לקבוע באופן מוחלט איזה שלטון ראוי בעיני ד' ואיזה לא. עם הקמת ממשלת ישראל הנוכחית נראה כי היא חצתה את הגבולות, במבנה הממשלה, וזאת ללא שום קשר למדיניותה. ניתן לקבוע זאת בשל העובדה שראשיה טענו בעצמם כי מבנה הממשלה אינו נובע מצורך של מדינת ישראל ומהענקת שרות טוב יותר לציבור, אלא מהעובדה שמבחינה פוליטית צריך לדאוג למקורבים וליצור תפקידים מיותרים בשלטון. לא זו בלבד, אלא שבשבוע שעבר היינו קרובים מאוד לשחיתות חמורה הרבה יותר, וזאת בחוק מינוי סגני ראשי העיר המיותרים בערים מגוונות. אל לנו ללכת שולל אחר העובדה כי למעשה מדובר בפחות מעשרה סגני ראשי ערים בשכר, שכן מדובר בעשרות רבות של מינוי סגני ראשי ערים שלא בשכר, שהיה גורם לבזבוז כספי ציבור בשל מטרה מיותרת. מילים כמו "יציבות השלטון המקומי" הן מכבסת מילים לשחיתות פוליטית במובן השפוט של המילה.
משה רבינו מלמד אותנו פרק בהלכות מנהיגות. אם בשבוע שעבר כתבנו על האיסור להתחמק מהשליחות, אנו למדים בשבוע זה גם על הצד השני של התחמקות זו: משה רבינו אינו רוצה להיות מנהיג, והדבר מלמד על כך שאין לו נגיעה אישית כלשהי בהנהגה. לא זו בלבד, אלא שבפרשת קרח הוא אף יעיד כלפי שמיים ש"לא חמור אחד מהם נשאתי". זהו אופי המנהיג שאנחנו צריכים לכסוף אליו – מי שאינו פועל לטובת עצמו בשני המישורים שתוארו לעיל, אלא נושא את מנהיגותו כשליחות שהוטלה עליו בעל כורחו.
כשאנו עוסקים בזהותה היהודית של מדינת ישראל ובחון מדינת התורה לא יעלה על הדעת כי דווקא נציגים דתיים ברשות השלטונית הם אלה שמציעים חוקי השחתה ציבורית מעין אלה, ואינם לומדים ממשה רבינו את הדרך בה צריך ללכת. הנקיות השלטונית אינה רק עניין חיצוני לשלטון, אלא היא מהותו של השלטון, כיוון שבשעה שהאומה משתכנעת שהשלטון אינו פועל לטובת אזרחיו – כל החלטותיו למעשה אינן משמעותיות. חוסר האמון בשלטון הוא אפוא לא רק פגם הלכתי אתי ומוסרי חמור, אלא גם סכנה קיומית אמיתית לקיומה של האומה, ומשה רבינו מלמד את זה בפרשתנו.
(וארא תשע)
