בקרבתם לפני ה'

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז',א'). פסוק זה שופך אור על המניעים שהובילו לחטאם של נדב ואביהוא בני אהרן, כמתואר בפרשת שמיני:"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם"(שם י',א').
הלהט של בני אהרן להיות קרובים לפני ה', במסגרת חגיגות חנוכת המשכן, הניע אותם לעשות מעשה שלא נצטוו עליו מפי משה. מכאן עולות השאלות: מה היתה אותה אש זרה אשר לא נצטוו עליה? האם העבירה הצדיקה את העונש החמור?
ישנן שתי גישות בהבנת מהות חטאם של נדב ואביהוא. גישה אחת גורסת, שיש להוציא את המקרא מידי פשוטו, על ידי שינוי סדר המילים: אשר צוה אתם לא (להקריב ). מכיוון שהם עברו על הציווי, לא להקריב קטורת זאת, שנחשבה כאש זרה לפני ה', לכן הם התחייבו מיתה. גישה שניה גורסת, שאין להוציא את המקרא מידי פשוטו. בני אהרן הקריבו קטורת לפני ה', אך לא היה ציווי להקריב קטורת זאת. מכיוון שהם הקריבו קטורת שלא ה' ציווה, לכן זו אש זרה. כל עבודת פולחן לאל, שאינה כלולה בתורה, על פי ה' ביד משה, תחשב כעבודה זרה . העונש על עבודה זרה הוא מיתה.
ניתן להרחיב את ההסבר לגישה השניה: בעקבות חטא העגל, במסגרתו בדו בני ישראל מליבם, עבודת פולחן לאלוקים, בא הציווי לבניית המשכן, ( לגרסת אלה הטוענים שאין מוקדם ומאוחר בתורה). הדגשת התורה: "כאשר ציווה ה' את משה", מספר פעמים, בבניית המשכן וכליו, כמתואר בפרשת פקודי, באה כדי למנוע סטיות מתוכנית בניית המשכן וכליו, בידי בצלאל ואהליאב. בהכנת תבנית המשכן וכליו, לא היה מקום לתוספות, פרי דמיונם של חכמי הלב, בוני המשכן וכליו, ואפילו שכל כוונתם היתה לשם שמיים, להאדרת הכלים, על ידי הוספת קישוטים לכבוד ולתפארת. כל תוספת כזאת היתה ודאי גוררת מיתה בידי שמים. הטראומה והלקח ממעשה העגל היו בעוכרי בוני המשכן.
גם בעבודות שנעשו בתוך המשכן לא היה מקום לאלתורים. בפרשות ספר ויקרא, יש פירוט מדויק של עבודות הכהנים במשכן. גם כאן מופיעה ההדגשה: "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם לה' במדבר סיני"(שם ז',לה'). בטכס משיחת הכהנים לעבודת המשכן, נכתב מספר פעמים (פרשת צו) :"כאשר צוה ה' את משה".
נדב ואביהו פגעו בעקרון המקודש הזה, לעיני כל ישראל, שנקהלו ביום חנוכת המשכן, והיו מודעים לאיסור התוספות בבניית המשכן וכליו ובעבודות שנעשו בתוכו. בעונש המוות שהושת על בני אהרן במעמד זה, הקב"ה הדגיש:"בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
חוקי התורה ומשפטיו הועברו לבני ישראל בצורת מצוות (מלשון ציווים). ההתקרבות לה' יכולה להעשות רק דרך קיום אותן מצוות ככתבן וכלשונן. היא לא יכולה להעשות מתוך דחף רגשי של אהבת ה', שלא במסגרת הזאת. "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"(דברים יג',א'), נאמר על מצוות התורה. מי שישב בסוכה מעל שבעה ימים, מאהבת ה', יקבל עונש מלקות כי הוא עובר על הצו: "לא תוסף עליו". כנ"ל מי שחש צורך עז לקשט את ציציותיו בפתיל נוסף, לכבוד ה'. המסר הוא פשוט וחד:"את אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות".
בספרו "מאהלי תורה" (עמ' 178) ,מביא הרב יעקב אריאל דוגמא קולעת להמחשת הנושא:"שריפה פרצה בשבת בבית הכנסת.
במקום אין עירוב. ספרי התורה עולים באש. הגישה העממית, הספונטאנית, תהיה מן הסתם להציל את הספרים הקדושים, אם על ידי הוצאתם מן הבית הבוער, ואם על ידי כיבוי האש. אך מענין שגישת ההלכה הפוכה: אסור להוציא את ספרי התורה לרשות הרבים, ואף על פי שהם עולים באש. ובעומק הדברים: קדושתה של התורה מתבטאת דווקא בקיום הלכותיה. ומכיון שהתורה היא שאסרה הוצאה מרשות לרשות והיא שאסרה כיבוי אש בשבת, הרי שמירת הוראותיה הן הן קדושתה והן הן כבודה. גווילין נשרפים ואותיות פורחות". אהבת ה', המתבטאת ברצון עז ובדחף רגשי, להציל את ספרי התורה, תחטיא את המטרה. אהבה זו תמצא את ביטויה באי הצלתם, במחשבה מושכלת שזהו רצון ה', כמצווה בגווילין הנשרפים.
לפעמים נפש האדם משתוקקת להתקרב אל ה' בדרך שונה, בדרך של התבודדות. הקב"ה מכיר בתחושות אלה ומאפשר לו לאדם להגשים את מאוויו, על ידי פעולות התנזרות, אך גם זה יעשה תחת ביקורת ועל פי צו התורה:"מיין ושיכר יזיר,כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו, כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא, כל ימי נזרו קדש הוא לה' "(במדבר ו', א'-ח'). כדי לא לעודד צורה זו של רצון להתקרבות לפני ה' , הנזיר מקריב בתום ימי ניזרו קרבן חטאת. מצד אחד התורה מציינת כי "קודש הוא לה' " בכוונותיו, אך מצד שני מעשיו אינם רצויים לפניו, ולכן הוא חייב בקרבן חטאת.
כוונותיהם של נדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' היו טהורות, ועל כך מעיד הקב"ה :"בקרובי אקדש", אך במעשיהם הם הלכו צעד אחד רחוק מדי, ועל כך הם נענשו:"וימותו לפני ה' ". מותם שימש כתמרור אזהרה, בדרך להגשמת אהבת ה', על ידי קיום מצוות התורה ככתבן וכלשונן, ולא בדרך של פורקן יצרים בלתי נשלט.
(אחרי מות תשסט)