מערכת שבתוןיאיר שלכ
חג הפסח, שאותו נציין בעוד שבוע, הוא בפועל כנראה החג המכביד ביותר על היהודים, בגלל הצורך בנקיונות, אבל בו-בזמן הוא ללא ספק גם החג החשוב ביותר במסורת היהודית. שהרי הוא בא לציין את יציאת מצרים, האירוע החשוב ביותר בתולדות ישראל, האירוע שבעצם הפך אותנו לעם, וכל כך הרבה מצוות נתקנו כדי לשמר את זכרו.
פסח מוגדר כידוע גם כחג החירות. והנה, שבעה שבועות בלבד לאחר יציאת מצרים, מגיעים בני ישראל להר סיני ומקבלים שם את התורה, ושוב הופכים לעבדים. הפעם הם 'עבדי השם', המחויבים בקיום של מצוותיו. יהודים רבים שמו ליבם למתח הזה. כבר אצל חז"ל נכתב ביחס ללוחות הברית: 'חרות [ח' בקמץ] על הלוחות – אל תקרי 'חרות' [בקמץ] אלא חרות [בצירה], שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". אחרי דורות רבים, המשיך רבי יהודה הלוי באותה רוח וכתב: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי".
גם המשפט הזה בעייתי משהו. 'עבד ה" איננו אדם חופשי. הוא אינו יכול לעשות כל מה שברצונו. אבל אם כנה תחושתו שהוא משועבד אך ורק לצו הא-לוהי, יש בכל זאת בתודעתו חופש משמעותי מאוד: החופש מן הלחצים האנושיים – מן האידיאולוגיות, האופנות והלחצים החברתיים. הוא אמנם כפוף למצוות התורה, אבל פטור מלחצי הסביבה. ואלה יכולים כידוע להיות משמעותיים מאוד. כפי שכתב ברי סחרוף: "כי כולנו עבדים אפילו/ שיש לנו כזה כאילו/ פותחים פה גדול/ ומחכים לעונג הבא".
פסח, חג החירות של עם ישראל, הפך גם לסמל חירות עולמי. במיוחד בלט הדבר במאבקם של השחורים בארה"ב; הם ראו במאבקם של בני ישראל לשחרור מעול מצרים את המודל למאבק השחרור שלהם. 'שלח את עמי' הפכה גם לסיסמת השחרור השחורה.
זה כמובן מעורר גאווה, כאשר החג הלאומי שלנו הופך לסמל גלובלי. אבל התהליך הזה גם מחייב אחריות מיוחדת. אסור לזהם את המסר האוניברסלי של חג הפסח בהתעלמות משאיפות החירות של אנשים ועמים אחרים – בוודאי כאלה הנתונים לשליטתנו.
מדינה פלסטינית אכן יכולה להיות עניין בעייתי מבחינה בטחונית, ולכן פסולה. אבל ראוי שגם אנשים המאמינים בכל ליבם בכך שעם ישראל צריך להמשיך לשלוט בכל מרחבי ארץ-ישראל יפעלו לכך שלפלסטינים תהיה מקסימום חירות, גם בתוך אותן מגבלות בטחוניות.
הוא הדין במסתננים שבתוך גבולות 'הקו הירוק'. אינני רוצה להיכנס לשאלה הנתונה בויכוח נוקב, האם צריך לגרש את אלפי המסתננים, או שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לקלוט אותם. אבל מה שברור הוא: ראשית, את מי שהם בגדר פליטים הנרדפים בארצותיהם אסור לגרש, וגם הבדיקות בשאלת 'מיהו פליט' חייבות להיות זריזות יותר. ושנית, כל עוד המסתננים חיים בקרבנו, ראוי להתייחס אליהם בכבוד אנושי – להעניק להם שירותי בריאות, חינוך לילדים, סיוע במציאות דיור, כך שיוכלו לחיות בכבוד שאנחנו היינו מבקשים לעצמנו לו חלילה היינו במצבם. מי מהם שפשע צריך כמובן להיענש במלוא חומרת הדין, אבל כלל האוכלוסיה צריכה לקבל יחס אנושי מכבד.
"ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" היא לא סיסמה של שמאלנים אלא פסוק מן התורה. ראוי שדווקא אנשי תורה יהיו קנאים במיוחד לשמירתו.
הכותב הוא חוקר בתכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה
