הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שני קטבים לחרות – האובייקטיבי והסובייקטיבי. האובייקטיבי הוא שחרור מלחצים כפייתיים המופעלים עלינו מבחוץ. עם המבקש את חרותו מבקש להיות אחראי על ההכרעות שלו בעצמו. אמנם, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, שכן ישנה מערכת מורכבת של שיקולים, ואפילו המעצמות אינן מסוגלות לעשות ככל העולה על רוחן. ברם, בתוך המערכת הזו האומה מקימה את שלטונה העצמי, ואת הכלים בהם היא מקבלת את החלטותיה. כאומה – כן היחיד. גם הוא מבקש להשתחרר מכל מה שכופה אותו לעשות דברים שאין ברצונו לעשות, ולקבל את ההכרעות שלו עצמו. מבחינה זו, העבד אינו בן חורין, כיוון שמהותה של העבדות היא ציות וקבלת מרות של האדון. כל אדם המשועבד לדבר מה אחר שנמצא מחוצה לו אינו בין חורין במובן האובייקטיבי, ובשל כך רעיון החרות לא נותר ספון בעם ישראל בלבד, אלא התפשט למקומות רבים בעולם האנושי, המבקשים את חרותם.
ברם, האמנם האדם שאינו משועבד לדבר שחוצה לו הוא בן חורין? טעות נפוצה היא להגדיר את החרות כך. שכן, האדם יכול לשעבד את עצמו, ופעמים רבות שהוא עושה זאת מתוך תחושה מוטעית שזו פעולה של חרות. האדם יכול לשעבד את עצמו ללחץ חברתי, ולרצון להיות נאמן לסטנדרטים שנקבעים על ידי גורמים שמחוץ לו, על אף שהוא עצמו באמת אינו מבקש אותם; האדם עשוי לפחד מלהביע את דעתו ואת עמדתו, שכן הוא חושש ממתקפות, ובשל כך הוא מזייף ומתמכר לכבוד המדומה המוענק לו; האדם עשוי לשעבד את עצמו לאכילת יתר, לרדיפת ממון יתר, לשינת יתר, לכבוד יתר, ואף שכל אלה נעשים בלי שמישהו מכריח אותו לעשות דבר מה – למעשה הוא עבד של ממש. הדבר נכון גם בכיוון ההפוך – מהקדמתו של הרב קוק זצ"ל להגדה של פסח אנו למדים כי עבד המשועבד לאדון אחר יכול לחיות חיים של חרות סובייקטיבית. את הרוח לא ניתן לכלוא, והוא עצמו יכול להגיב למציאות הנתונה בבחירה אישית של חיים מוסריים, ערכיים, ונאמנים לעצמיותו.
גם כאן, הדבר נכון גם בחייה של אומה. אומה עלולה להשתעבד בשעבוד עצמי שלה להישגים הלא-נכונים. היא יכולה לשעבד את עצמה למדדי הצלחה בינלאומיים, בלי להפנות את תשומת הלב לשאלת המוסריות שלהם, או לשאלת ההתאמה שלהם לרוחה של האומה; היא עלולה לשעבד את עצמה לשיטת שלטון בה הרוב רומס את המיעוט, ועוד ועוד.
בשעה שאנו מציינים את החג שחכמים הגדירו אותו כ"זמן חרותנו" – אנו מבקשים אפוא את שני הממדים של החרות – האובייקטיבי והסובייקטיבי, ואת הרמות השונות של החרות – בחיים הפרטיים שלנו ובחיינו כאומה. ההגדרות בהיבט האובייקטיבי הן קלות יותר, וכאמור- עיקרן הוא בחרות לקבל את ההכרעות בדרכים ובשיטות של עצמנו. במישור הסובייקטיבי קשה להגדיר מהם חיים של חרות, אך ניתן לקבוע כי אלו חיים מכוונים לאמת פנימית, ליושרה העצמית, לרצון לעשות דברים לשם פועלם ולדבר בהם לשמם. ניתן גם להתבונן בזה בהגדרה נגטיבית: אלו חיים המצמצמים מאוד את החנופה, את העמדת הפנים, את הניסיון למצוא חן בצורה מזויפת, את אימוץ סדר היום של אחרים ועוד ועוד. נתברך אפוא כולנו בחרות מתעצמת, שתהיה מכוונת ונקייה מחמץ, וכל כולה יושרה פשוטה כמצה.
(פסח תשעה)
