הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
תחשבו שאתם באים לראיון עבודה. השאלה הראשונה שהמראיין שואל אתכם היא: "ספר/י לי על עצמך". איך הייתם מספרים את הסיפור שלכם? מהיכן הייתם מתחילים?
קרוב לוודאי שעל מנת לעשות את הרושם הנדרש, היינו מספרים על ההישגים שלנו. על התואר שלמדנו, על הניסיון שלנו, על ההצלחות העסקיות שלנו. היינו עושים את מה שאנו יכולים כדי להציג את עצמנו כבעלי מעלה, כמצליחנים.
וכשם שהדבר נכון לאדם הפרטי כך הוא קורה במישור הלאומי. כיצד עמים מספרים את הסיפור שלהם? כמו האדם הפרטי, גם עמים נוטים להציג את המעלות שלהם, את ההישגים שלהם. הם מציגים את העוצמות שלהם, את ההצלחות שלהם, את הכיבושים ואת "ההיסטוריה הטובה" שלהם. זאת כדי להציג לעצמם ולעולם שבני מעלה הם.
וכיצד היהודים סיפרו את הסיפור שלהם? כאן מתחולל דבר אחר, מפתיע. ליל הסדר הוא הלילה שבו כל משפחה יהודית לאורך הדורות התכנסה בביתה כדי לספר מחדש את הסיפור הלאומי של היהודים. זה לא תמיד היה כך. בתקופת המקדש, עיקרו של ליל הסדר היה קרבן הפסח. ההקרבה שלו והאכילה שלו היו לב האירוע, וסביבו התרכזו רוב ההלכות. מאז חורבן הבית, ליל הסדר שינה את אופיו. חכמים עיצבו מחדש את הלילה הזה כך שבמרכזו לא יעמוד הסיפור, ההגדה. במקום פסח (קורבן) הם הציבו את הפה-סח. במקום קרבן – סיפור. במקום פולחן, לימוד. במקום הלכות – סיפורים וקושיות. הקרבן נוכח בשולחן הסדר רק באופן סמלי – בזרוע, בכורך ובאפיקומן, אבל המרכז הוא המגיד – הסיפור.
מהפך זה העלה שאלה מעניינת בפני מעצבי הסדר: איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמנו? מהיכן מתחילים אותו?
היינו יכולים לספר את המעלות שלנו, אבל חכמים קבעו סדר אחר. הכלל שהם קבעו מורה לנו "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". את הסיפור של העם שלנו, עלינו להתחיל בגנות – במקום הנמוך והשפל שבו היינו. ושימו ליבכם לכך שהם לא מורים לנו לפתוח בחיסרון או בכישלון אלא בגנות. בעניין מגונה, פסול. לא משהו שהיינו שמחים להתהדר בו.
כמובן שזה היה יכול להיות אחרת. לא חסרות נקודות זמן בהיסטוריה שבהן אנחנו או אבותינו חיו בתור זהב, ובכל זאת, חכמים מורים לנו לפתוח בגנות – באבותינו שעבדו עבודה זרה או בעבדות שלנו במצרים. מדוע זה כך? למה הסיפור שלנו מתחיל באירועים שלא מעוררים בנו גאווה? ייתכן שבעצם הקביעה הזו יש כדי ללמד על הסוד היהודי, על הסיפור שמחזיק אותנו אלפי שנים.
עם שמתחיל את סיפורו בתקופת הזוהר שלו, מספר סיפור של נפילה מהאולימפוס. פעם היה טוב. פעם היינו גדולים. היום זה אחרת. סיפור שכזה הוא סיפור של החמצה. של גדולה שהיית בידינו ואיננה עוד. כל שאיפתנו אז היא לשוב אל אותם הישגים, אל התקופה שבה היינו גדולים. כך הוא סיפורם של העמים שהיו פעם אימפריות, והם מתבוננים בערגה של הימים שאינם עוד. סיפור כזה הוא סיפור שמתחיל בשבח ומסיים בגנות.
שונה הוא סיפורו של עם ישראל. ראשית, העם היהודי איננו מחשיב עצמו כבעל מעלה. אנו עם בחירה – עם שבחרו בו, לא עם שיש לו יתרון בלתי מותנה על שאר האנושות. אבל מלבד זאת, הסיפור שלנו הוא לא סיפור של נפילה אלא סיפור הפוך, של התעלות. אנחנו עם שסיפורו הוא סיפור של אבולוציה – עלייה מן האלילות ומן העבדות אלא החירות ואל ההכרה בא-ל אחד. ככל שעובר הזמן אנחנו מתרחקים מהגנות ומתקרבים אל השבח. הסיפור שלנו הוא סיפור של גאולה, של התעלות. הסיפור שלנו מוכיח לעולם כולו שההיסטוריה היא ברת שינוי.
זו הסיבה שיהודים לאורך כל הדורות היו הראשונים לברך על כל חידוש שבא לעולם. הדת היהודית היתה הראשונה לקבל חידושים מדעיים ולהשתמש בהם. היא אימצה לתוכה – במינון הנכון – את האסתטיקה ואת הפילוסופיה, את היצירה ואת האמנות, את הדפוס ואת המהפכות המדעיות. יהודים תמיד חיו בקדמת התרבות העולמית והיו שותפים מרכזיים בעיצובה.
הדבר נובע בראש ובראשונה מן הסיפור שלנו. אנחנו עם שמבטא בגורלו את הגאולה. אנו מספרים סיפור של תיקון עולם. תיקון לא במובן העכשווי שלו – של משהו שהיה טוב והתקלקל ורוצה לחזור לטוב. אלא תיקון במובן של חז"ל, תיקון מלשון ייפוי ושכלול (כמו שהיו מתקנים את הכלות; כלומר מייפים אותן). זהו הקו המנחה של הסיפור שלנו. היהדות מבקשת שכלול עולם. לכן כל דבר טוב שקיים בעולם אנו מאמצים אותו, שותפים בו וגם מובילים אותו. זה מי שאנחנו.
עם התובנה הזו אנו מגיעים לליל הסדר. ודווקא בימים האלה חשוב שנספר אותו כך. גם מהמשבר הנוכחי ניגאל. זה חייב להיות כך. זה הסיפור שלנו.
