מערכת שבתוןפרופ' שמואל סנדלר
מדוע היולדת מצווה להביא קרבן? מה החטא שביצעה האישה היולדת שמחייב אותה להקריב קרבן עולה וקרבן חטאת?
האבן עזרא והרמב"ן מביאים את דברי חז"ל שהסיבה לקרבן היא שמא בעת לדתה, כשהכאבים עזים, היא נודרת שלא תזדקק יותר לבעלה כדי שלא לעבור יותר את התהליך הזה. עפ"י האבן עזרא קרבן העולה הוא על חטא המחשבה וקרבן החטאת על ביטוי מחשבה זו בפה.
נחמה ליבוביץ' על סמך שני מדרשים כתבה: "זכתה האישה להרגיש בה בעצמה ובבשרה את גדולת הבורא, ראתה, חשה, חייתה את יצירת הוולד – והרגישה בקטנותה באפסותה, בעפר ואפר שבה, בטומאתה, ומשום כך תביא קרבן חטאת".
אבל הדברים קשים, אם האישה מרגישה כה שפלה ורואה את גדולת הבורא, מדוע היא צריכה להביא קרבן חטאת? במאמר שכתבה אילה יבגי באתר "כיפה" מצאתי הסבר שונה לגמרי, הבא מתוך החוויה הפרטית שלה כיולדת.
"בתחושתי רגע הלידה הוא חיבור רקיעים… המחבר את האישה אל יוצרה. יולדת זוכה להדמות ליוצרה בכך שהיא לוקחת חלק כואב, קורע ומתמסר בבריאת אדם בצלם ובאותם רגעים קשים מנשוא, היא כורעת ונוגעת ברקיע…זעקת כאב וזעקת יילוד מבורכת ובעיקר ערבוב עצום של ארציות ושמימיות, של מים עליונים ותחתונים. אחרי תחושה עילאית שכזו, באה השגרה החדשה והמבורכת".
נראה לי שהאישה שיוצרת חיים חדשים מרגישה כל כך מרוממת בזכות החיים החדשים שהיא יצרה, שהיא מתקרבת למעמד של בורא יש מאין ולכן היא חייבת להכיר במוגבלות האדם. הקרבנות מחזירים את היולדת לפרופורציות הנכונות.
את השבוע שבין יום השואה והגבורה, יום הזיכרון ושבסופו אנו חוגגים את הקמת מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות וחורבן, ניתן לדמות לתהליך היצירה של הריון ולידה. הקמת המדינה היהודית מלווה בכאב על האבדן הן ברמה הלאומית הן ברמה האישית. כמו אצל יולדת שיצירת החיים מביאה אותה לרוממות, גם עם שהקים מדינה וחווה ניצחונות צבאיים ויצירה של עוצמה צבאית וכלכלית יוצאות דופן, יכול להגיע למציאות של גאווה פסולה, למצב שממנו מזהירה אותנו התורה "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
אינני חושב שהמחוקק שקבע את הרצף בין ימי הזיכרון ויום העצמאות כיוון לכך. אך בדיעבד, הצירוף הוא נכון. הולדת המדינה וקיומה היו מלווים ועדיין שזורים בכאב ובהקרבה. ברם, חשובה מכל היא התובנה שאנו חייבים לחזור לממדים האמתיים של הנהגת העולם. אל לנו לשכוח את תפקיד הקב"ה בתהליכים הגלובליים, כמו גם בהשגחה פרטית על עם ישראל.
אולם, למסר של "כוחי ועוצם ידי" יכולה להיות גם משמעות חיובית. הרב יואל בן נון, בהסתמכו על הר"ן והרמב"ן, טוען שאל לנו לזלזל בכוח צבאי כל עוד נזכור מי עומד מאחורי הכוח הזה. להיפך, טיפוח עוצמה צבאית יהודית חשוב מאחר והוא מאדירה את מי שעומד מאחורי העוצמה הזו. וכך הוא מסכם את דברי הר"ן: "אין רע, אם כן, אם הולכים אנו בעקבות המחשבה הטבעית ותולים את הצלחתנו בכוחותינו, אותם אנו עסוקים לטפח כל כך, הצרה מופיעה רק כששוכחים את המקור הא-לוהי לכוחות אלה, ומנסים להעמיד את כוחות האדם בחטיבה עצמאית, מנותקת ממקורה".
נחגוג את יום העצמאות הס"ט של מדינת היהודים בשני המימדים האלה: האחד- אמון בחשיבות כוחנו הצבאי, שלצערנו אין לו עדיין תחליף באזור השסוע שבו אנו חיים ובעולם שבו אין עדיין סדר עולמי יציב, והמימד הנוסף – לדעת כי יש מנהיג טרנסצנדנטי לעולם הזה.
(תזריע מצורע תשעז)
