פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת המצורע שבתורה מעוררת קשיים גדולים. הן מצד הבנת פרטיה המרובים, שהפכו את "מסכת נגעים" לאחת הסוגיות הקשות בעולמה של הלכה; הן מצד הבנת מהותה של "טומאה" שבאה על אדם, בגדיו וביתו, ללא כל סיבה נראית לעין. חכמים, ראשונים כאחרונים, הפכו והיפכו בפרשה זו כדי לנסות ולגלות טעמיה וצפונותיה, אך גם לאחר יצירה מופלאה זו, בת שנות דור, נותרו הרבה פרטים בפרשה סתומים, חתומים, עלומים ועמומים.
בפרשה זו "מככבות" שתי דמויות מרכזיות: המצורע, שניצב לפנינו כשהוא נבוך, מבויש, מושפל, חותם טומאה טבוע בבשרו, בבגדיו ובביתו. לצדו ניצב הכהן, שמקומו המרכזי בפרשה מובלט על ידי הזכרת שמו שוב ושוב. מדובר בבעל סמכות, רב עוצמה וכוח, שבידו לטהר או לטמא. בהבל פיו יוכרע דינו של המצורע, לשבט או לחסד, לנידוי ולהסגר, או להצטרפות מחודשת לחברת בני אדם.
יחסי הכפיפות והמרות שבין המצורע והכהן, מובלטים עוד יותר בפרשה. כבר בראשיתה (ויקרא יג, ב), אנו קוראים: "אדם כי יהיה בעור בשרו, שאת או ספחת או בהרת, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". משל אין המצורע הולך בכוחות עצמו, אלא "מובא" אל הכהן, לשון סביל, מעין חפץ המיטלטל מיד ליד.
יתר על כן: דינו – העשוי לטבוע חותם טומאה במצחו, שכרוך בהלבנת פניו ברבים ("וטמא טמא יקרא" –יג, מה ורש"י שם) – אינו נחרץ בהכרח על ידי אהרן, הכהן הגדול. די לכך גם ב"אחד מבניו הכהנים", בכהן זוטר. ושמא תאמר: בכהן מומחה, חכם ובקי עסקינן? מלמדים אותנו חכמים, שלא בהכרח כך הוא: "או אל אחד מבניו הכהנים – ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד? חכם שבישראל רואה את הנגע ואומר לכהן, אף על פי ששוטה הוא(!), 'אמור: טמא הוא', והוא טמא; 'אמור: טהור הוא', והוא טהור (תורת כהנים ט).
"אף על פי ששוטה הוא", ולעתים אינו משמש אלא מעין רשמקול או מיקרופון של החכם, הבקי בדבר, הופך הכהן לדמות מרכזית בפרשת הנגעים. דמות רבת עוצמה וכוח, שבידה הופקדו "דיני נפשות" ממש.
ברם, תלות זו עשויה להביא עמה גם קשיים. ומן המפורסמות הוא, שהפקדת עוצמה ושררה רבה בידי איש אחד, עשויה להביא עמה גם תוצאות פסולות. כדי להקהות מעט חשש זה, יצרו חכמים סייגים שונים, שמהם יתד מהם פינה ל"הלכות שררה ואיסור ניגוד עניינים" בעולמו של המשפט העברי עד ימינו.
כך, למשל, קובעת משנת נגעים (ב, ה), שאסור לכהן להימצא בניגוד עניינים בשעה שהוא דן בעניין שיש לו בו אינטרס אישי: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו". חכמים למדו מקור לדין זה מהיקש בין הכהן לדיין, ומכוח השוואה זו אף דרשו ש"בעל הדבר" עצמו, המצורע, יבואר לפני הכהן ולא יסתפק בשליחת "דוגמא" של הנגע שתובא לפניו (ירושלמי נדה ב, ז).
הכהן נדרש להקדיש מעייניו ושיקול דעתו למשימה שהוטלה עליו, ואסור לו להסיח דעתו ולטפל בדברים אחרים, בשעה שהוא נדרש להכריע ב"דיני הנפשות" של המצורע. וכך אמרו במדרש ההלכה: "וראה הכהן את הנגע- שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו". לאמור: לא מדובר כאן רק בראייה פיזית, אלא בשיקול דעת וכובד ראש. מסיבה זו, גם אמרו חכמים (נגעים ג, א) ש"אין רואים שני נגעים כאחד, בין באיש אחד ובין בשני אנשים". ראיית נגעים אינה יכולה להיעשות בסיטונות, כלאחר יד. כל "נגע" דורש טיפול ותשומת לב, ומצריך שיקול דעת משלו.
ועל מנת שהכהן לא יעשה מלאכתו רמייה, מוטלת עליו חובה לראות את הנגעים בזמן הרְאוּת האופטימאלי ביום, לא בשחרית ולא בין הערביים, לא ביום המעונן ולא בתוך הבית (נגעים ב, ב). ללמדנו, ש"דיני נפשות" הם, ואסור לטעות בהם.
ושמא יחשוב חכם, שיודע כל הוא, מי ידמה לו ומי ישווה לו, ובקיאותו בהלכות נגעים מכשירה אותו לפסוק פסוקו בצורה נחרצת, באה תורה ומלמדתנו, שאף אז, עליו להיות זהיר בדבריו, ולנקוט במידת הענווה. וכך אמרו חכמים (והביאם רש"י על אתר, ויקרא יד, לה): "כנגע נראה לי בבית – שאפילו הוא חכם, ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר 'נגע נראה לי' אלא 'כנגע נראה לי". ומכאן לקח חשוב, לכל הממהרים להטיל "נגעים" באחרים, שלא יתגאו ויהיו בטוחים בעצמם, ישקטו עצמם תחילה ורק אחר כך יבואו להטיל מומים ונגעים באחרים.
ושמא משום כך נבחר דווקא הכהן ל"ראות את הנגעים": רק אדם, שמתלמידיו – ומבניו – של אהרן הוא, "אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות", רק המברך בכל יום את "עמו ישראל באהבה", ללא פניות ונגיעות, רק הוא רשאי לשפוט אחרים ולראות את נגעיהם. לא כן מחפשי מומין, המוצאים פגם בכל דבר ועניין, שמחשבתם מחשבת פיגול ושיקוליהם זרים הם.
(תזריע מצורע תשסט)
