ד"ר יצחק קניגסברגבני ישראל נצטוו להוסיף מלח על כל סוגי הקרבנות שהם הקריבו: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב',יג'). הוספת המלח לקרבנות היא ביטוי לברית בין הקב"ה לישראל.
מדוע יש להוסיף מלח כחלק מהקרבת הקרבנות, ומה משמעות הברית הקשורה לתהליך זה?
המלח הוא חומר היגרוסקופי – סופח מים או תמיסות מימיות. הוא גם מתמוסס היטב במים. זאת הסיבה לכך שמשתמשים במלח להרחקת שאריות הדם מהבשר בתהליך הכשרתו. הדם הוא תמיסה מימית, ולכן שאריות הדם יסתפחו אליו, לאחר שרוב כמות הדם הורחקה מהבשר בשטיפה במים. הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק מו) טוען: "מפני שעובדי עבודה זרה לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח".
בעבודה זרה הקריבו את הקרבן עם כל הדם, ולכן אסור היה להשתמש אצלם במלח, שמא זה יספח חלק מדם הקרבן, ויפסול אותו להקרבה לאליל. לא כן בעבודת הקרבנות לה', שם היו צריכים לשטוף במים את הקרב והקרביים, כדי להרחיק את הדם מהבשר, ולהוסיף מלח להרחקת שאריות הדם ממנו. רבנו בחיי מסכם: "והנה מליחת הבשר שלנו עכשיו הנה היא כדמיון מליחת בשר הקרבן".
בקרבנות המנחה המלח שימש לטיבול המנחות: "שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון" (אבן עזרא).
מלח בישול או נתרן כלורי הוא תרכובת יונית ( NaCl), מינרל נפוץ מאוד בכדור הארץ, בעל חשיבות ביולוגית לחי ולצומח.
יון הנתרן (+Na) נחוץ לתפקוד הגוף מכיוון שהוא מאזן את היחס בין חומצה לבסיס, מווסת את נפח הנוזלים בגוף (לחץ דם), ומשמש להעברת האותות העצביים. איבוד מלח מהגוף עקב הפרשה יתירה של זיעה ושתן, עלול לגרום למצב של מחסור במלח, שתסמיניו הם חולשה ועוויתות. במקרים קיצוניים עלול מצב זה לגרום אף למוות. יון הכלור (-Cl) משמש ליצירת חומצת מימן כלורי בקיבה. עם זאת, צריכה מוגזמת של מלח בישול, עלולה להוביל לבעיות כמו יתר לחץ דם, היווצרות אבנים בכליות ועוד. כמות המלח האופטימאלי בגוף אדם מבוגר הוא 250 גרם. כפי שראינו, המלח צריך להימצא במינון מדויק בגוף.
למלח תכונה נוספת: הוא מצטיין ביציבות גבוהה לאורך זמן רב. שתי התכונות ישמשו כבסיס להסבר "ברית המלח" המוזכר בפסוק לעיל.
בברית שכרת הקב"ה עם ישראל במואב, טרם כניסתם לארץ נאמר: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ"
(דברים ל'), ומפרש רש"י: " שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התרתי בכם בכל זאת". הקב"ה השתמש בשני הגופים הנצחיים כעדים, שאם יקיימו בני ישראל את הברית, הם יתנו את הפרס – מטר השמיים והארץ תתן את יבולה, ואם הם לא יקיימו את הברית, הם יענישו אותם בהפסקת המטר ובאי מתן יבול.
באותה צורה ניתן להסביר לגבי "ברית המלח". גם המלח נצחי וגם הוא יכול להעניש את בני ישראל אם לא יקיימו את המצוות : "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב" (שם כט'), וימלא את מבוקשם אם ילכו בדרך ה' כמסופר אצל אלישע ביריחו, שם אלישע טיהר את המים בעזרת מלח: "וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת" (מלכים ב',ב'). הקב"ה יכול גם לדאוג למינון הנכון של המלח כדי לקיים את בריאותו של האדם, או להפר מינון זה ולגרום לאובדנו.
כאשר בני ישראל התייצבו לפני הקב"ה וקרבנותיהם בידם, הוספת המלח הזכירה להם את הברית שנכרתה בינם לבין יוצרם.
(ויקרא תשעה)
