בפרשת ויקרא כמה מיני קרבן מנחה. כל המבקש לעמוד על טיבן של מנחות אלה, על השינויים ביניהן ועל האופנים שבהן הן קרבות, ימצא את מבוקשו בהקדמתו המסודרת להפליא של הרמב"ם למסכת מנחות. כאן נעסוק באחת מן המנחות הקרבות במקדש, מנחת המרחשת. כך מתאר רש"י מנחה זו (ויקרא ב, ז): "כלי הוא שהיה במקדש עמוק, ומתוך שהיא עמוקה שמנה צבור ואין האור שורפו, לפיכך מעשה מנחה העשויין לתוכה רוחשין. כל דבר רך על ידי משקה נראה כרוחש ומנענע".
מקור דבריו במשנה ובתלמוד בבלי מנחות סג, א, וכך מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל שם:
"תנו רבנן, ב"ש אומרים: האומר הרי עלי מרחשת – יהא מונח עד שיבא אליהו, מספקא להו אי על שום כלי נקראו או על שום מעשיהן (=כלומר האם המרחשת היא כלי מיוחד, או שהיא אופו הכנה שניתן להשיגו גם באמצעות כלים אחרים, צ"ה); וב"ה אומרים: כלי היה במקדש ומרחשת שמה, ודומה כמין כלבוס עמוק, וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים, ואומר: כל נעשה במרחשת ועל מחבת, אלמא על שום הכלים נקראו ולא על שום מעשיהם".
וכך מסכם הרמב"ם את הדברים (הל' מעשה הקרבנות יג, ו-ז):
"מנחת המחבת והמרחשת כיצד, נותן השמן בכלי ונותן עליו הסלת, ונותן על הסלת שמן אחר ובולל הסלת ואח"כ לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר, ופותת אותה פתים ונותנה בכלי שרת ויוצק עליה שאר השמן ונותן לבונתה. מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך שהרי יש לה שפה ואינו יוצא, ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן".
אולם, במסורת ישראל מקובל לזהות בין ה"מרחשת" לאחד מגדולי חכמי הדור הקודם, ר' חנוך העניך אייגש הי"ד, מגדולי רבני וילנה שנרצח על קידוש ה' עם חורבנה של יהדות אירופה, בקיץ תש"א. הטעם בו בחר ר' העניך לעטר את ספרו בשם המיוחד "מרחשת" מובא בהקדמתו (בילגורייא תרצ"א; ההדגשות במקור):
"קראתי את ספרי זה בשם מרחשת, א) על שם שמעשיה עמוקים (מנחות סג, א, רש"י ויקרא ב, ז) – כן משפט הספר הזה ומעשהו בענינים עמוקים בש"ס ופוסקים; ב) שיקרא בה שם אדוני אבי מורי ורבי ז״ל ושמי: חנוך בן ר׳ שמחה ראובן, שמספרם עולה כמותה והכי הוי; ג) ע"ש שכל ת״ח שאומרים דבר הלכה מפיו וכו' שפתיו רוחשות וכו' (ירושלמי שקלים פ״ב ה״ה); ד) ע״ש כי רחש לבי דברים טובים ונימוקים, שו"ת וחידושים בענינים עמוקים אומר אני ״מעשי למלך״ (בגימטריה: הענאך אייגעש) הרמב"ם ז״ל, ישובים נכונים וביאורים מספיקים ללשונות הרבה מספרו עט סופר מהיר, ששבעתים מזוקקים, מלאים זיו ונגה מפיקים".
גאון אדיר זה שייך לחבל שרי התורה שמלכו לפני מלחמת העולם השנייה, בעידן שבו גדולי הדור האמיתיים לא פנו אל שיוכו המפלגתי של פלוני או לנאמנותו הפוליטית – כי אם לתורתו בלבד. מסיבה זו ר' העניך, הגם שהיה מראשי תנועת המזרחי במזרח אירופה, וכיהן פעמים הרבה בנשיאות מוסדותיה וכינוסיה, הוערך בידי ראשי אגודת ישראל והגלילות – פשוט על דבר גאונותו (מיותר לציין שהחלק השלישי של ספרו, שיצא לאור בירושלים תשמ"ט והודפס בעילום שם העורך, המכיל חידושים שהותיר אחריו מכתבי יד וכן חידושים שכתבו רבים מחכמי הדור בעקבותיו – "שכח" את שיוכו למזרחי, ודאג להשמיטו במבוא המפורט של תולדות חייו). כהונתו כדיין במשך ארבעים שנה בקהילת וילנה המעטירה, לצידו של גדול הדור ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, מנהיג אגודת ישראל, לא הועמה בשל עמדותיו הפוליטיות, ולהיפך. אינספור פעמים נמצא אותם חותמים איש עם רעהו על תקנות והוראות לכלל הציבור, ומן המפורסמות שההערכה ההדדית ביניהם הייתה למופת של גדלות תורנית ואהבת רעים אמיצה (אף העימות שהתעמת המרחשת עם ראשי המזרחי היה על רקע נסיונם של חלק מהם לפגוע בכבודו ובסמכויותיו של רח"ע גרודז'נסקי בוילנה). ראו, לדוגמה, שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לז; חלק ד, סימנים א ו-יד; אגרת קנה בקובץ אגרותיו של רח"ע, חלק א. בעיקר ראו את דברי רח"ע גרודז'נסקי בחלק ד של אחיעזר, סימן נא, בתשובה מאחרית ימיו של רח"ע: "רציתי להתיישב בענין עם אחד מגדולי ההוראה דפה, וביחוד עם ידידי הרב הגאון מוהרח"ה אייגש שליט"א, אשר כן אנו נוהגים תמיד בענינים חמורים להתישב יחדיו ולהחליט דבר".
מי שהאריך הרבה על גאונותו של ר' העניך היה רי"י ויינברג, מחבר שו"ת שרידי אש (שגם את עמדותיו האוהדות את הציונות דאגו להשכיח, כחלוף השנים), שהביא בספרו מכתב ממנו (שו"ת שרידי אש ב, ק), והקדים לו מבוא קצר:
"אני נותן מכתב זה בשלימותו כדי לעשות זכר לנשמתו של אחד מגדולי הדור האחרון, המנוח הקדוש ז"ל, שנרצח ע"י הנאצים הטמאים בשעת הטבח בווילנא. הי' אהובי וידידי הגדול והחלפנו מכתבים זה עם זה (אבלח"ט=אבדל לחיים טובים) בדברי תורה, והם נאבדו עם יתר כתבי בברלין. הגר"ח אייגעש זצ"ל הי' גאון מקורי הן בבקיאותו והן בחריפותו כחד מקמאי ממש, וחבל שלא נספד כהלכה ואף לא נעשה לו זכר כראוי לגאון הדור שכמותו. ומפאת ענוותנותו הגדולה והתרחקותו מריב המפלגות ומהשתייכות לאחת מהן, לא זכה אף בחייו לאותו פרסום עולמי שהי' ראוי לו. ספרו הגדול מרחשת מעיד על גאונותו המקורית. הוא לא הזדקק הרבה לספרי האחרונים, ואף לא הצטרך להם. בכוח בקיאותו וחריפותו המקוריות עמד בעצמו על כל דבר ולא הלך בדרכי המחברים המלקטים והמהפכים בספרי האחרונים ומנצלים אותם לשם חידושיהם כביכול. תנצב"ה".
זאת על אף שרי"י ויינברג עצמו לא היסס לחלוק בחריפות על המרחשת, ראו שרידי אש ב, ד, בכל הנוגע לסוגיית הימום בהמות לפני שחיטתן, ושיטת רחע"ד והמרחשת נגדה יצא ריי"ו. חבל על דאבדין, ויקום ה' דם עבדיו השפוך.
(ויקרא תשעה)
ואם מנחת מרחשת קרבנך
השארת תגובה