הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)ספר ויקרא "הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן" (הק' הרמב"ן לויקרא) הפותח ב"אדם כי יקריב מכם קרבן לד'" (ויקרא א ב).
בעבודת הקרבנות יש רבדים גלוים ורבדים נסתרים, נשגבים ובלתי מובנים לשכל האנושי. "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם" (רמב"ן ויקרא א ט).
על כן הקרבנות כלולים ב'חוקים' שלא נגלה לנו טעמם: "ו'המשפטים' הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון: איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, ו'החוקים' הן המצות שאין טעמן ידוע. וכו', כגון: איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכו'. וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד" (רמב"ם מעילה ח ח).
אולם לאורך כל הדורות ביקשו חכמינו, והרמב"ם בתוכם (מו"נ ג מו), לחשוף את הרבדים הגלויים של טעמי הקרבנות.
אחד מרבדים אלה קשור למערכת היחסים שבין האדם לקב"ה. המילה 'קרבן' באה מהמילה 'קירוב': "הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת" (מהר"ל נתיב העבודה ג), שכן הוא יוצר קירבה בין האדם לקב"ה. אולם יש בקירוב זה ממדים נוספים. "דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו, ועל כן נקרא קרבן, כדאיתא ב'ספר הבהיר' (אות ק"ט) בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלקינו, דאמאי איקרי 'קרבן'? על שם שמקרב הצורות הקדושים, וכו'. כי על ידי הקרבן מתאחדין, וכל ספירה משפעת לחברתה" (ריקאנטי בראשית ל"ב ע"א).
בכל התרבויות יש עיסוק בקשר וביחסים שבין אדם לאדם ובין אדם לחברה. היהדות הנחילה לעולם את האמונה המונותיאיסטית ולימדה כיצד להתנהל בקשר שבין אדם לקב"ה, כיחידים וכאומה. כשם שבמישור הבין אישי יש כללים ועקרונות שנובעים מאסטרטגיה תפיסתית כוללת, כך היא קיימת גם במישור שבין אדם לקב"ה.
אחד התחומים המשמעותיים במישור זה, הוא עבודת המשכן והקרבנות.
"ויש להבין, כי ענין הקרבנות הוא לקרב למסירת נפשו לה', וכענין שמצינו באברהם אבינו ע"ה דכתיב (בראשית כב, יג): "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", ואמרו חז"ל (ב"ר נו) שכל העבודות שעשה באיל, אמר שיהא מקובל כאילו עשה בבנו כמו שכתוב "תחת בנו", וכן בכל קרבן היה הכוונה כאילו הקריב את עצמו, כמו שנאמר בריש פ' ויקרא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'" שיהא חשוב כאילו הקריב נפשו לה'. אבל זולת זה נאמר: "למה לי רוב זבחיכם וגו'", ונאמר: "כי לא-דיברתי את-אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". ובענין השלמת נפשו לה' אמר דוד המלך ע"ה: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלהים רוח נשברה", ענינו רוח נשברה הוא השלמת נפשו ומאודו לה'" (פנים יפות להפלא"ה שמות כ כא).
הקרבת הבהמה בפועל מהותו נסתרת, היא פועלת ברובד הגלוי, על הקשר עם הקב"ה.
הקשר בין האדם לאלקיו הוא קשר נאצל ומופלא, ושונה מקשר בין-אישי אנושי. בעצם מהותו הוא א-סימטרי, יש בו הדדיות ותלות, מחוייבות ורצון טוב של נדבה.
בדומה לקשר בין-אישי יש בו גם היבט של 'קרבן' במשמעות של 'התמסרות' ו'מחיר', שהנכסף ל'קשר' עם זולתו 'משלם' ו'מוותר' מ'עצמו' כדי להשיגו. ככל שהאדם 'שקוע' בעצמו הוא יתקשה לפנות מקום ל'זולתו'. ככל שה'קשר' חשוב ונכסף יותר, כך נדרשת פעילות מאומצת יותר וכך ה'מחיר' שהוא יהיה מוכן לשלם גבוה יותר.
ישנה משוואה עם תבנית אסטרטגית שמוטבעת ביסוד העולם ובחוקי התנהלותו: הישגים ותוצאות אינם קורים מעצמם, ואינם מתקבלים ללא מחיר.
הפרשה פותחת ב'עולת נדבה' של היחיד. קרבן שהאדם יוזם מעצמו, 'מחיר' שהוא תורם מעצמו להעצמת הקשר עם הקב"ה. ה'מחיר' שהאדם מוכן לשלם משתנה מבקר, צאן, עוף ועד מנחה.
לעומתו ה'חטאת' (בפרק ד') הוא סוג של 'מחיר' שהיחיד משלם על טעויותיו ועל כשלונותיו, כדי להשיב את הקשר לקדמותו. בתווך ה'שלמים' (בפרק ד') שיש בהם מזה ומזה.
(ויקרא תשעה)
