מהותו של הקורבן

ארנון גרפי, עו"ד

חומש "ויקרא" בפתחו אנו עומדים בפרשת השבוע, שונה במהותו משאר חומשי התורה.
לכאורה ספר הלכה יבש, הדן בהרחבה במצוות הקורבנות, בחוקי הטהרה, ובדרך המובילה אל הקדושה האלוקית, אין בו תיאורי הגבורות של אישים במקרא או סיפורים ומשוגות חוטאים. אף לא פרקי הווי מתולדות עמנו במדבר.
זהו חומש לא פופולארי שיש בו דם, קורבנות וצער בעלי חיים, כאשר עבודת הקורבנות זוכה לכיסוי מלא בפרשה ובבאות אחריה על פרטי הדינים, אופני ההקרבה וצורת ההגשה – לאו דווקא "ריח ניחוח".
לכאורה כאמור ספר לא פופולארי אבל אם נקלף את הקליפה ונגיע לתוכן, מדובר בספר מרתק מאין כמוהו כאשר החיצוניות מכסה על רבדים ותכנים עמוקים שיש כאמור להגיע אליהם בקריאה עמוקה יותר.
ספר ויקרא עוסק בעצם ביחסי האדם והקב"ה דרך הקורבן. הוא עוסק בשיקום הביוגרפי של חייו ומצבו של האדם.
"אדם כי יקריב…" אם אתה רוצה לשנות ולמצב מחדש את מצבך בעולם, אתה יכול לעשות זאת באמצעות הקורבן, ק.ר.ב – מלשון "התקרבות".
כאשר אני רוצה להביא קורבן, אני בעצם רוצה להתקרב אל הקב"ה תוך ריקון וצמצום של של האני שלי (האגו), והשארת מקום לאחר. כל התקרבות יסודה בצמצום האני. כאשר האדם מלא מעצמו ונפוח מרוב חשיבות, אין מקום לאחר בעולמו, וזהו בעצם עקרון בסיסי בתורת הקורבנות בספר ויקרא.
כאמור, תורת הקורבנות הינה בעצם מסע אל פנים האדם. כאשר התעסקות אך ורק בחיצוניות ובטכניקות של הקרבת הקורבן מחטיאה את המטרה וכדברי הנביא שמואל: "החפץ ל-ה' בעולות וזבחים…" לגישה זו שותפים הנביא ירמיה, ישעיה, הושע ואח'.
עפ"י גישה זו, וברוח מוסר הנביאים, אין הקורבן עיקר אלא הכוונה המלווה אותו. בעזרת הקורבנות ניתן להשיג את קירבת האלוקים מכל מצב, וכשהאדם חוטא בעצם הוא יוצר מרחק בינו לבין הקב"ה.
מאידך, אם ברצונו לעלות ולראות את פני ה' בכל מועד וזמן, יש לפניו שלל דרכים ואמצעי הבעה לזמנים שונים ולמצבי נפש שונים.
נזכיר גם את הגישות הסותרות של הרמב"ם והרמב"ן בהקשר של הקורבנות. לשיטת הרמב"ם שהינה גישה רציונאלית מטבעה, הקב"ה ציווה את עם ישראל להקריב קורבנות משום שבעולם שבו חי עם ישראל לפני מתן תורה עבדו כולם עבודה זרה והקריבו קורבנות, על כן איפשר הקב"ה לעם ישראל לקיים פולחן, אלא שנשוא הפולחן היה הקב"ה באופן בלעדי, וע"י כך נמחקה תכונת האלילות מקרב עם ישראל (וראה לעניין זה חלקו השלישי של מורה נבוכים פרק ל"ב).
מאידך, רבים הם המתנגדים להסבר של הרמב"ם במורה נבוכים ביניהם הרב קוק והרש"ר הירש וכמובן הרמב"ן אשר לפי שיטתו החטא מורכב ממחשבה ומעשה, ועל כן יש לצרף מעשה למחשבה המתקנת והמעשה הינו הקרבת הקורבן. טעם נוסף, שיחשוב המקריב על כך כי ראוי היה שהוא יהיה חלף הקורבן הואיל וחטא לה' בגופו ובנפשו, ואולם חסד עשה איתו הבורא שלקח ממנו תמורה וכפרה – באמצעות הקורבן ולא באופן אישי.
לאור כל האמור לעיל ביחס למהותו של הקורבן, מתעוררת שאלה יסודית. מדוע אדם שחטא בשוגג צריך להביא קורבן? מה ההגיון בחיוב הבאת קורבן למי שחטא בשוגג?
הרמב"ן מסביר זאת נוכח ראייתו את כל מעשיו של האדם כדברים הבאים מתוך מחשבתו שהיא חלק מנפשו, גם אם אין בכוונתו לחטוא והחטא נעשה שלא מתוך כוונה או ידיעה, עדיין הוא נובע מתוך מחשבתו של האדם (בלשון מודרנית-מכוח התת מודע).
יתרה מכך, החטא לפי שיטה זו של הרמב"ן אפילו זה הנעשה בשגגה, פוגם בנפשו של האדם ועל כן ולפי גישה זו הקורבן בא לטהר את נפשו של החוטא ולהכשירה להתקרב לקב"ה.
דרך דומה נוקט הרב ד"צ הופמן המסביר שלפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:
1. שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק, הווה אומר, לא ידע שמעשה זה אסור.
2. שוגג ביחס אל המעשה. ידע על האיסור, אך נעלם ממנו כי במעשה זה עבר על החוק.
לפי שיטתו, השוגג זקוק לכפרה משום שלא נזהר ונשמר כראוי "…על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוונם כך שיימצא תמיד בדרך השם", היינו, השגגה היא מעין "רשלנות" במעשיו של האדם שלא נזהר ולא נשמר כראוי.
לסיכום, הבסיס לכל הקורבנות ולהגשמת תעודתם היא התנהגות ראויה בדרך התורה וחזרה בתשובה בלב שלם, זאת הדרישה האולטימטיבית כנאמר בחז"ל "הקב"ה ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב – סנהדרין קו' ע"ב) וכאמור בתהילים "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (תהילים פ"ד ג').
(ויקרא תשעג)