פסוקים חד משמעיים – עם מרחב תמרון

פרשת השבוע מציבה בפנינו וודאוּת: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה… וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה… זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא, ו'). המילה "תורה" משמעה חוק, צו, ורובינו מזהים אותה עם ספר החוקים וההנהגות אותו קיבלנו ממשה בהר סיני.

אלו חוקי הקורבנות, מציינים פסוקי הפרשה, כך וכך יש לנהוג ולעשות בנוגע לכל אחד מהם, ולהלן כללים ודרכי פעולה לביצוע מדויק ונכון.

בעולם הפוסט מודרני בו אנו חיים, פסוקים חד משמעיים, הכוללים "תורות" והנחיות התנהגותיות מדויקות, אינם "קלים לעיכול" ואינם מובנים מאליהם. חשדנות וביקורת, לצד חתירה לעצמאות ולהתנסות אישית ואותנטית, מקשים עלינו לקבל הוראות ולבצען כלשונן וככתבן. ניסיון החיים לימד אותנו כי בניגוד לחיי מעבדה, בעולם האמיתי ובפרט בכל הנוגע למערכות יחסים, לא פעם, יותר מדרך אחת מובילה אל יעד נתון. בנוסף, בעולמנו רווחת ההנחה כי לצד שיקול הדעת הרציונאלי והפעולה המחושבת, יש לזהות גם באינטואיציה כלי מכוון התנהגות.

לאור פסוקי הפרשה, נשאל: מה מקומן של קביעות ודאיות, בעולם פוסט מודרני?

תובנה שמתחדדת אצלי, בהקשר ליחסינו ל"תורות" וקביעות וודאיות, מפרידה בין שני מהלכים: שלב קבלת הקביעה ושלב הביצוע המתבקש עקב כך.

באשר לשלב הקבלה – קיומה של תורה (תורת משה, אך בהשאלה כל "תורה"- ספר חוקים סדור), מחייב לטעמי תנאי מקדים מצדינו, של זיהויה וקבלתה כאמת מוחלטת וא-לוהית/ כחוק צודק, ראוי ונכון. באופן שכזה, אין מקום לעמדה מתמקחת מול התורה, או לתפישתה כהצעה, או כבסיס הנתון לשינויים במסגרת מו"מ עתידי.

לגבי יישומם של החוקים, כאן, באופן מפתיע, מצוי בפנינו מרחב בחירה גדול: מקיום בטוח ושלם שלהם, עד קיום מתאמץ ומשתדל, מקיום שבסיסו הגינות, כבוד ויראה ועד קיום מגשש, המבקש קשר וקרבה.

במילים: "זאת התורה" או "זאת תורת העולה" מצהיר בפנינו הכתוב אודות אמת בלתי מעורערת. כאילו קבע עבורנו: "זהו גוף האדם" או "זוהי אימך". לאחר שנקבל את האקסיומה כוודאית, בשל טבעינו האנושי ובהתחשב במשאבי הגוף והנפש שלנו, נמשיך, ככל הנראה, גם בתוך המסגרת הנתונה, לתמרן ולבחור: כמה לציית וכמה לעשות ולהקשות, כמה להתמסר וכמה להסתייג, כמה לשמור, כמה לדחות/להשהות וגם כמה ואיך לאהוב.

לתגובות: naomieini1@gmail.com

(פסח תשפ"א)