פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)חג הפורים מעורר לא פעם תהיות אצל מי שמצוי בעולמה של מורשת ישראל. בעוד ששאר החגים מתבטאים בתפילה ובריבוי הלכות, המלווים לא אחת בחרדת קודש ויראה, הידורי מצווה וכוונות טמירות, חג הפורים מקבל לא אחת צביון של פורקן יצרים, זלילה וסביאה שאינם אופייניים, גם לא נאים ויאים לחג יהודי.
אכן, ה"ונהפוך הוא" מתבטא במלוא עליבותו בבחורים שיכורים המקיאים את נשמתם בהיכלי ישיבות, או בהשתוללות שלעתים מלווה בהרס ופגיעה בחוצות הערים.
מקורו של החג מדברי חכמים, והאופי שניתן לו במהלך הדורות, הפכוהו לחריג בנוף החגים היהודי. אך מסתבר שאין זה חייב להיות כך. עיון בספרו החדש של הרי"ד סולובייצ'יק, "על התשועות", שיצא לאור בעת האחרונה (במסגרת כתבי "מאוצר הרב" בעריכתו הנאמנה של הרב ראובן ציגלר ועמיתיו, ובתרגומו המצוין של פרופ' אביגדור שנאן), חושף פנים חדשות, מעמיקות, רבות השראה, בשני החגים ה"קטנים", חנוכה ופורים.
במסה הפותחת את הספר, חושף "הרב" את פניו הכפולות של פורים. להלכה הנודעת, שלפיה "חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום" (מגילה ד, ע"א), סומכים חכמים שני פסוקים שנראים סותרים זה את זה. האחד, "א-להי אקרא יומם ולא תענה, ולילה ולא דומיה לי" (תהלים כב, ג), מבטא קריאת ייאוש, של אדם הזועק לעזרה, אך אינו נענה (ויעיד על כך הפסוק החריף שפותח את הפרק: א-לי א-לי, למה עזבתני?").
לעומת זאת, הפסוק השני שסומך אותה הלכה בדיוק, "למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' א-להי לעולם אודך" (תהלים ל, יג), מבטא תחושה הפוכה, של עליצות ושמחה.
מהו פשרה של שניות זו? כדרכו במקומות אחרים, רואה גם כאן הרב סולובייצ'יק במצב זה, של קריאת מגילה ב"לילה וביום", בחושך ובאור, דבר והיפוכו, ביטוי למצבו ומעמדו של האדם בעולם הזה.
לפי מסורתם של חז"ל, הפסוק הראשון נאמר על ידי אסתר המלכה, בדרכה אל החצר הפנימית כדי לפגוש באחשורוש. אסתר זועקת אל הקב"ה מתוך מעמקי ייאושה, במבע המבטא אובדן תקווה, תפילה כמעט חסרת תוחלת. יש בזעקה זו, שקולה מהדהד מסוף העולם ועד סופו, ביטוי ל"תפילתו של האדם הבודד והנטוש" שלדעת "הרב" אין לו נפוגה ולא הפסקה. איש האמונה, גם כשהוא בבדידותו ובשפל המדרגה, אינו יכול שלא להתפלל.
לעומת זעקה זו, בולטת בשמחת החיים שלה שירת ההלל שבפסוק השני: "למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' א-להי לעולם אודך". זהו אחד מפרקיו המופלאים של "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", שירת תודה של האדם שנרפא ממחלתו, ושופע תחושה של הכרת הטוב, על היחלצותו ממצר: "בערב ילין בכי – ולבוקר רינה". במישור זה, המגילה מבטאת שירת הלל, וכמאמר חז"ל, שיש לו משמעות הלכתית עמוקה (והרי ההלל לא נאמר בפורים), "קרייתה – זו הלילא" [קריאת המגילה כמוה כאמירת הלל – מגילה יד, ע"א].
בין פניה המרובות של המגילה, מסתתרים גם השמחה, גם הסבל והמצוקה. ריבוי אנפין זה משתקף גם ביום הפורים עצמו. הרי"ד סולובייצ'יק מדגיש שלצד "חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע", פורים הוא גם יום של שקיעה במחשבות, התבוננות עצמית, ועריכת חשבון נפש בכובד ראש, "פורים-כיפורים". עד כדי כך, שכמה מן הגאונים הציעו לומר תחנון בפורים (אולי גם לקיים מצוות "ונהפוך הוא", שהרי מי שלא ראה שמחת ביטול 'תחנון' בבית כנסת של 'בעלי בתים' מחמת ברית, יארצייט או סתם סיבה למסיבה, לא ראה שמחה מימיו…).
לדעת "הרב", סמיכת תענית אסתר לפורים, מבטאת את התביעה הפרדוקסאלית להפיכת יום הפורים לחג שמעורבים בו שמחה ועצב יחדיו, עליצות וקלות ראש בצוותא חדא.
לפי גישה זו, תענית אסתר אינה 'עוד' יום צום, אחד מני רבים, או 'סרח עודף' של היום, אלא חלק אינטגראלי מחג הפורים עצמו, המקיימת אליו זיקה ממשית וערכית. במקום שבו יש מצוקה – יש תפילה. במקום שבו נגזרת כליה על העם היהודי, והחרב מונפת מעל ראשו, יש חובת צום ותענית. האדם הבודד, כמו העם היהודי, פגיע ושברירי מאין כמוהו. גם כשהוא בריא, חשוף הוא בכל רגע נתון לפגיעתן הרעה של מחלות שונות ומשונות, מגפות ורעידות אדמה בלתי צפויות. והחודשים האחרונים יוכיחו.
לדעת "הרב", המסקנה מכל אלה היא אחת. "אין בנמצא שום גאולה שלמה. בערב ילין בכי – ולבוקר רינה. בערב היה האדם במצוקה; בבוקר הוא קם משנתו ומוצא עצמו חופשי, נושם את האוויר הטהור של מרחבי ה' חסרי הגבולות. ועם זאת אין הוא יודע מה יהיה גורלו בבוקר היום הבא. הפגיעות היא החוויה הטרגית הגדולה של האדם".
ההכרה בשניות זו, וההתנהגות המתחייבת הימנה, הן במישור האישי, הן במישור הלאומי, הם השיעור הגדול של תענית אסתר וימי הפורים הבאים עלינו לטובה.
(ויקרא תשעא)
