פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מערכת יחסי העבודה במשק עומדת בחודשים האחרונים במרכז סדר היום הציבורי בישראל. במערכת זו כרוכות יחדיו שאלות חברתיות, מוסריות ומשפטיות כאחד. האמנם יש לקיים הסכם עבודה "בכל מחיר", גם במחיר ניצולו של העובד בתנאים משפילים? מהו היחס שבין טובת הצרכן לבין טובת המעביד? מהם גבולותיהם, אם בכלל, של חופש החוזים וחופש העיסוק? האם החברה רשאית להתערב ביחסי העבודה כדי להגביל את צבירת הונם של בעלי ההון?
מן הון להון, המפגש החוזר ונשנה שבין יעקב ולבן נותן בידנו הזדמנות הולמת להציץ באחת ממערכות יחסי העבודה הקדומות ביותר וללמוד הימנה לקח. למן ההסכם שנכרת ביניהם, ועד לבריחת ה"עובד" יעקב מבית מעבידו.
כדרך העולם, בראשית המערכה הכל נראה נוצץ, ורוד. "ויאמר לו לבן: אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חודש ימים". לפי פשוטו של מקרא, מדובר היה במלון חינם. אך מיד יוצא המרצע מן השק ומתברר שהייתה זו מתנת חינם עם כסף, וגם בתקופה זו כבר עבד יעקב אצל "אחיו". ומכאן התעניינותו של המעביד: "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם"? המעביד, לבן, מכנה את עובדו בכינוי חיבה, "אחי". הוא נותן בידו, כביכול את האפשרות לקבוע את שכרו-שלו: "הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ!". יעקב, "איש תם יושב אוהלים", מתפתה לחשוב שאכן המעביד רוצה בטובתו. בתמימותו כי רבה הוא נוקב ב"שכר": "וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה" (בראשית כט, יח).
אכן, לפי מדרש חז"ל, כבר בשלב זה איבד יעקב את אֵמונו בלבן. משהו נראה לו חשוד, שהרי "אין ארוחות חינם". משילוש הלשון "ברחל בתך הקטנה" למדו חז"ל שיעקב ניסח את הסכם העבודה בצורה פרטנית ביותר, ולמרות זאת לא הועיל לו ביום מבחן: "ברחל בתך הקטנה – כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו 'אעבדך ברחל'. ושמא תאמר, רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: 'בתך'. ושמא תאמר, אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: 'הקטנה'. ואף על פי כן לא הועיל לו שהרי רימהו".
ללמדנו, שלא מלוא כל הארץ משפט. גם חוזה דקדקני , עורך דין מוכשר ומערכת משפט מעולה אין בכוחם להביא מזור לכל תחלואי החברה. בסופן של יום, מידת תום הלב, היושר וההגינות, היא הערובה היחידה לקיומה של חברה מתוקנת.
חובת תום הלב, היושר וה"אמונה" שנאמרה במעביד, חלה במידה לא פחותה על העובד. ולא לחינם משתבח יעקב באוזני נשיו: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (לא, ו). לא "סתם" עבודה, אלא "בכל הכוח". בכל הלב. וכך הורנו אדוננו רבי משה בן מימון-הרמב"ם, הלכה למעשה: "כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני [=וכל עובד, "עני" הוא לעומת אדוניו, המעביד] ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה [=מי שעובד אצל אחר], וכן חייב לעבוד בכל כוחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".
הרב בצמ"ח עוזיאל, הראשון לציון ואחד יחיד ומיוחד בחכמי ישראל בדור האחרון, ניסח את הדברים בלשונו הזהב: "הפועל חייב להכיר את עצמו משועבד בזמן שכירותו בכוחותיו הפיזיים והמדעיים [=בתודעתו] לעבודת בעל הבית שנשכר לה. בגמרא מסופר: אבא חלקיה לא הסביר פנים לאלה ששאלו בשלומו משום שאמר: שכיר יומא אנא ואמינא לא איפגר [=שכיר יום אני, ואמרתי לא אפגר במלאכתי]. והלכה פסוקה היא זאת: אומנים העובדים בשל אחרים אינם רשאים לעמוד בפני זקן או תלמיד חכם [=בניגוד למצוות הכתוב 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'] כדי שלא יפסיקו עבודת בעל הבית. וכשם שהפועל צריך לדייק בנאמנות ודייקנות גמורה על זמן עבודתו, כן הוא צריך להתמסר בכל כוחותיו לעבודתו… דבר מובן מאליו שחובה מוטלת על הפועל למלאות עבודתו באהבה וכבוד אחראית לאחיו המעביד אותו וביחס של אהבה, לעצם המלאכה שהוא עובד בה, ולא יהיה כמכונה מיכאנית או אפילו כִִּמְצוֶוה ועושה וכשכיר מקווה שכר פעולתו. אלא כשותף בבניין ויצירה בפעולה". (שו"ת פסקי עוזיאל, סימן מו).
כשייכנס אדם לדין, ויבוא לפני קונו בעולם האמת, השאלה הראשונה שישאלו אותו, עוד לפני השאלה האמנם קבע עתים לתורה, היא: "נשאת ונתת באמונה?". אמונה, יושר, תום לב, הגינות. זוהי כל תורת יחסי העבודה בישראל. ואידך, פירושא הוא. נצא ונלמד. (ויצא תשס"ד)
