מעשה אבות – סימן לבנים

פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו הייתה אבטיפוס לדרך התמודדותם של יהודים בכל הדורות עם שונאיהם ואויביהם. ביטוי לכך ניתן בדברי רבי יונתן המובאים במדרש לקח טוב: "כל מי שרוצה לרַצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים".

לא ייפלא אפוא שבבואו לפרשה, כתב רבנו בחיי בן אשר (ספרד, 1340-1255) את הדברים הבאים: "ודע, כי יש בפרשה הזאת [וישלח] ביאור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו. ראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, לדורון… וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה, ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה. אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיר השירים ב, ז; ג, ה): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות".

גישה דומה עולה כ-300 שנה לאחר מכן, בדברי השל"ה הקדוש – ר' ישעיהו ליב הורביץ (1630-1558) על פרשתנו: "ודע, שעניין פרשה זו, לא לבד על יעקב יצא, כי אם על יוצאי חלציו גם כן, כי מעשה אבות סימן לבנים… וכל מלחמות יעקב עם עשו רומז על העתיד, כמוזכר בבראשית רבה… וכמו שנהג הוא לדורון לתפילה ולמלחמה, כן נוהגין אנחנו בדורֵנו לבני עשו, ואין כוחנו אלא בפינו להתפלל להשם יתברך בעת צרה, ומלחמה להלחם עם האומות לא שייך לנו. אך ענין המלחמה עמהם, תוקף השתדלות שמחויבין השתדלנים מישראל להעיז פניהם נגד מלך והשרים, ולהשתדל עבור ישראל בכל כוחם, אף שמראים להם פנים זועפות ודוחים אותם, יחזרו וילכו. וזהו קיום ועמוד הגולה, כי הפרשה הזו הכל היא לדורות עד שיבא משיח צדקנו".

בחלוף כ-300 שנה נוספות, הובאו הדברים בשם הגר"א, הגאון מווילנה, גם בחידושי הגרי"ז – ר' יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק, "ר' ולול'ה" (1959-1886), סימן נח: "ומבואר דאף דידע יעקב בעצמו דכוחו גדול כדי להילחם עם עשו, כמו שאמר 'והיה המחנה הנשאר לפליטה', על כורחו כי אלחם עמו, מכל מקום לכתחילה לא יצא נגדו למלחמה, אלא התקין עצמו לתפילה ולדורון, והשתדל לפייסו ולמצא חן בעיניו כדי להימנע בכל האפשר מלהיכנס עמו למלחמה. ומעשה אבות סימן לבנים. וכן צריכים אף אנו להתנהג עם עשו, אף כאשר יש כוח בידינו לעמוד כנגדו במלחמה, ועלינו לראות בכל האמצעים לפייסו ולרצותו, שלא יעלה עלינו לכלותינו ח"ו, אבל לא להיכנס עמו למלחמה, אלא אם יתחיל הוא במלחמה, שאז אין עצה אחרת, וכמו שנהג יעקב אבינו ע"ה".

וכמאליה עולה המסקנה שיש כאן אמירה ערכית, שתובעת מאיתנו "לא לעלות בחומה" או להתגרות באומות שלא לצורך (גישה שכידוע, הועצמה עד מאוד במשנת "שלוש השבועות" שחרת על דגלו ר' יואלי'ש טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמאר, בעל "ויואל משה"), ויש שיראו בה ביטוי לנמיכות קומתם של חכמי תורה שחיו בגולה בין האומות. מכל מקום, גם מתוך פשוטו של מקרא עולה שיעקב לא הכין עצמו רק למלחמה, אלא לשלוש חלופות שונות.

בעקבות מדרש חז"ל, מביא רש"י את המקור ל'שילוש' זה: "התקין עצמו לשלושה דברים לדורון לתפילה ולמלחמה. לדורון – ותעבור המנחה על פניו. לתפילה – אלקי אבי אברהם. למלחמה – והיה המחנה הנשאר לפלטה".

כאסטרטג מיומן, יעקב אבינו אינו שם את כל הביצים בסל אחד. הוא מכין כמה דרכי פעולה חלופיות, ויודע היטב שגם הרוצה בשלום – מוטב שיתכונן למלחמה. שמא דווקא עוצמתו הצבאית, חימושו וכלי מלחמתו ירתיעו את אויבו ויביאו לפיוס ביניהם.

מעניין במיוחד הוא סִדרן (היה ויש לו אכן משמעות) של שלוש החלופות. בשונה מרבנו בחיי שמנה את ה"מלחמה" בראש, בנוסח הדברים במדרש וממנו בדברי רש"י שלפנינו הסדר הוא דרך כלל "דורון, תפילה ומלחמה".  יתר על כן, כפי שהקשה נכדו של ה"בעל שם טוב", בעל "דגל מחנה אפרים", ר' משה חיים אפרים מסדילקוב (1800-1748), מתוך עיון בסדר הפסוקים שעליהם נסמכים מדרשי חז"ל ודברי רש"י, "היה נכון לומר התקין עצמו למלחמה שהוא הקודם בפסוק, 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'; ולתפילה שהוא אחריו, ורק אחר כך לדורון שהוא המאוחר שבכולן"?

יהא אשר יהא, העימות עם עשיו הסתיים בלא צורך בהפעלת כוח ובמלחמה. למרות המחנה הגדול שבא עימו, הסתפק עשיו בסופו של יום במנחה המכובדת ששלח לו יעקב ובדברי הריצוי והפיוס שלו.  כך, בתחילה, בפי עבדיו (בראשית לב, ה-ו): "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיך", "וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו" (שם, יט).

יחסי עבד-אדון אלה מודגשים עוד יותר בהשתחוויות הבלתי פוסקות של יעקב לעשיו: "וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו", ובדברי החנופה החוזרים ונשנים ללא הרף מפי יעקב אליו: "וַיֹּאמֶר לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי…אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵני…אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים… יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה…וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי". יחסי הכוחות ברורים: יעקב ה"עבד", מבקש ל"מצוא חן" בעיני עשיו ה"אדון".

על פניה, משקפת התנהגות זו חולשה, רפיסות וחוסר אונים. לא ייפלא אפוא שהיא זכתה לביקורת נוקבת מפי חלק מהחכמים, המובאת במדרש בראשית רבה על אתר: "באותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו 'אדוני' שמונה פעמים, חייך שאני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך!". וכיוצא בו במדרש תנחומא (בובר) פרשת וישלח, סימן א: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – זה שהכתוב אומר: "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע" (משלי כה כו). אמר ר' יהודה ב"ר סימון: כמעין נרפס וכמקור משחת כך, כשצדיק מט לפני רשע".

אכן, חכמים אחרים יצאו כנגד גישה זו וראו בה הנחיה לדורות, להימנע ממלחמה עד כמה שניתן, גם במחיר התרפסות מילולית בפני האויב והעדפת פתרונות דיפלומטיים שימנעו את הצורך בניהול מלחמה עימו. ביטוי לכך ניתן במדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), בראשית פרק לב: "ויצו אותם לאמר – לאמר לדורות, שלא יתקשו כנגד הגל. שכל המתקשה כנגד הגל – הגל שוטפו, וכל הנכנע מפני הגל – הגל עובר".