פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)המלחמה הבלתי נגמרת בדרום מעניקה לכולנו, ובמיוחד לראשי המדינה ומערכות הביטחון, שיעור גדול לחיים, גם בענווה גם בצניעות. שיעור, שלמרבה הצער ולמגינת הלב, טרם הופנם על ידי הכל.
חרף דברי הרהב על "הניצחון המוחלט" ועל "מיטוט חמאס", והכל כמובן בתוך יום-יומיים, מקסימום חודש-חודשיים, "זבנג וגמרנו", המציאות שונה לחלוטין. גם בתום כמעט שנתיים ימים ממשיכים חיילינו, גיבורי מערכות ישראל, לדשדש בחולות עזה, חשופים לתחבולות מחבלי האימה והטרף של אנשי חמאס והג'יהאד האיסלמי (או מה שנשאר מהם). 50 השבויים והחללים טרם שבו לביתם. הפצועים עדיין נאנקים בכאבם, המשפחות השכולות שקועות באבלן, ואלפי עקורים טרם שבו לביתם. הסוף טרם נראה באופק. לנוכח אלה, דומה שקצת (ואולי הרבה יותר) ענווה וצניעות לא יזיקו, הרבה פחות דיבורים ויותר מעשים.
בפרשת השבוע יש שיעור חשוב בעניין זה. מרוב ספרים ופרשנים, מתעמעם לא אחת קולו הצלול והנהדר של מקרא כפשוטו. האזנה לפסוקים כמות שהם, חפים מכל פירוש, חושפת בפני לומד התורה עולם מופלא, של מראות וצלילים בעלי עוצמה אדירה.
בני ישראל חונים בערבות הירדן על יד יריחו. אורות הארץ המובטחת מנצנצים מרחוק, על דבשם וחלבם. היעד נראה קרוב מתמיד, "הושט היד וגע בו". אידיליה מרהיבה. "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם. עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָש. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". מראה חלומי. נחלים. מעיינות. פירות משובחים. מחצבי טבע. רווחה כלכלית. אושר אינסופי. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
ומהי תגובת האדם לכל אלה? בתחילה, זיכרון המדבר, על קשייו ותלאותיו, עוד צרוב בו. הוא יודע איזו דרך עבר. אין הוא כפוי טובה. נכון, הוא אוכל, שבע ודָשֵן. אך עדיין יודע לברך, להכיר תודה. "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָך".
אבל אז מתחילה הנסיגה. הימים חולפים, שנה עוברת. "החיים הטובים" נמשכים. העתיד נראה ורוד מתמיד. גן העדן הופך להיות מצב של קבע. העבר נשכח, ומקור כל הטוב נמוג ונעלם. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָ".
אכילה ושביעה (או שמא נדייק ונאמר: סביאה), בית צמוד קרקע עם שיש איטלקי ובריכה בחצר. חדר כושר פרטי וקולנוע ביתי. גינה ענקית. הון ונכסים, והכל במנות גדושות, לא ח"ו בצמצום: "וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה".
ואז מתחילה הנפילה. "וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִיש. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". גבהות רוח וגאוות סרק שמובילות הישֵר לשכחה, לכפיות טובה, לעיוות המציאות. בתחילה בלב, אך ככל שחולף הזמן גם ב"אמירה", בדיבור פה מפורש, בראש חוצות: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
הדרך מגבהות הלב לתרבות ה"שוּפוֹני" קצרה מאוד. מכונית פאר. יהלומים ובגדי יוקרה עתירי מותגים, אירועי ראווה נוצצים. כך אצל המלכים (אסתר א, ד: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"; ישעיהו לט, ב: "את בית נכתה, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים… ואת כל אשר מצא באוצרותיו", ועוד), וכך אצל ה'נובורישים', המתעשרים החדשים. כוחי ועוצם ידי. ה"היבריס", סכנת הגאווה, אורבת לכל.
הצלחה רודפת הצלחה. אדם מתחיל להאמין ש"כוחו ועוצם ידו", הם שעשו ויעשו לו את החיל הזה. לוחמת סייבר, כיפת ברזל, פצצות חכמות, כטב"מים, רחפנים, חיל האוויר הטוב בעולם. במצב זה זקוק האדם לשוֹק חשמלי, למכת הֶלֶם משמעותית, כזו שתזכיר לו מיהו, מאין בא ולאן הוא הולך.
"מי יחיה – ומי ימות. מי ברעש – ומי במגפה. אדם יסודו מעפר. וסופו לעפר. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף". האדם בן ימינו הגיע לחלל, כבש מרחבים לא מושגים. יצר פצצת אטום ופיתח טכנולוגיות שבעבר היו נחלת המדע הבדיוני. אבל רגע אחד של וירוס קטן, זעיר, בלתי נראה, שהולך מסוף העולם ועד סופו, או מחבלי חמאס ותושבים עזתיים השועטים אל יישובי הנגב בג'יפים ואופניים, מזכירים לו מיהו, מהי שבריריותו, ועד כמה תלוי כל עולמו על בלי-מה. פתאם הכל נעצר. "כוחו ועוצם ידו" נמוגים באחת. כאבק פורח וכחלום יעוף. שום דבר ולא כלום.
הנדע להפנים את התזכורת שנשלחה אלינו?
