הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)קריאות גדולות לגינויים של מעשים שונים המתרחשים בציבוריות הישראלית נשמעות בהיקפים אין-סופיים. בכל עת אנו שומעים תביעה מצד אחד לצד שני כי יגנה את המעשה שנעשה על ידי מישהו שהוא נחשב כשייך ל"מחנה" שלו.
מכאן ואילך מתחיל מחול שדים: אם הוא לא מגנה, הוא מואשם בשותפות, בסובלנות לעוול, בהסכמה וכדו'; אם הוא כן מגנה, כדאי שיצפה למתקפות על כך שהוא מתייפייף, שהוא צבוע, שהוא עשה זאת בשפה רפה או כל האשמה אחרת. המחול אינו מסתיים כאן, כיוון שפורצת ההתחשבנות על מה הוא כן גינה בעבר ומה הוא לא גינה בעבר. לא זו בלבד, אלא שלאור הפסוק הידוע "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", השיח הולך ומידרדר, ומתחילה מסכת גינויים לכיוון ההפוך, על דברים פסולים ואיומים שנעשים על ידי המגנה מלכתחילה, ואז מתחיל כל הסיבוב מחדש. ברכה גדולה לא יוצאת מזה.
לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל המחאה נופלת על אוזניים שמסכימות עימה לכתחילה. מי שהמחאה מכוונת נגדו, בדרך כלל אינו מאזין לה. לא זו בלבד, אלא שהדבר אף מחזק אותו בדרכו, והתגובה שלו בדרך כלל יוצרת הקצנה גדולה יותר בדרך שבה הלך מלכתחילה, ואותה מגנים. מדובר אפוא בסוג של "טקס", אבל שינוי של ממש בדרך כלל הדבר לא יוצר.
לעיתים, דווקא שתיקה וחוסר מחאה הן עמידה על הדם
מאידך גיסא, שתיקה היא אכן בעייתית. לא לחינם אמרו חז"ל "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". ישנה אחריות ציבורית, ישנם דברים שחובה להילחם בהם, ושתיקה אכן נתפסת כהסכמה. התורה עצמה מצווה "לא תעמוד על דם רעך", והדבר מלמד כי לעיתים דווקא שתיקה וחוסר מחאה הן עמידה על הדם, וכשהשתיקה עלולה להתפרש כהסכמה למעשים – היא מסוכנת מאוד.
האם יש לכך מענה? האם יש דרך להמיר את שיח הגינויים בדבר שלא נועד רק לפרוק תסכול או להגן על המגנה מפני מתקפות של אחרים, אלא לשנות באמת את המצב?
