בין סמיכה להשלכה

פרשת ויקרא מציגה לראשונה בצורה שיטתית את הקרבנות השונים לסוגיהם: עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם וכיוצא בזה. אחד היסודות החשובים בדיני הקרבנות הוא הסמיכה (וראה דיון מעניין בתחילת הפרשה, בו נוטלים חלק ר' אברהם אבן עזרא ורמב"ן בשאלת אופיה של הסמיכה, אם ביד אחד או בשתי ידיים, כהוראת חז"ל). פעולת הסמיכה מתוארת בכתוב כחלק מהותי מהעבודה (ויקרא א, ג-ה):
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".
קריאה ראשונית מעלה שהכפרה תלויה בקשר בל יינתק לסמיכה, ורק אם סמך את ידו, אז נרצה לו לכפר עליו. התרגום הירושלמי אף מבהיר קשר זה, בתוספת חשובה בפירוש הפסוק: "וְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ עַל רֵישׁ עֲלָתָא מְטוּל דְיִתְרְעֵי לֵיהּ לְכַפָּרָא עֲלוֹי". כלומר, יסמוך בחוק יד ימינו על ראש העולה, בשביל שיירצה לו לכפר עליו (מנגד השווה יומא ה, א, משם עולה קצת אחרת)! קביעה זו מחייבת עיון – כיצד פעולת הסמיכה, ההישענות על ראש הבהמה, מקדמת את מהלך הכפרה על האדם?
ר' מנחם רקנאטי, מגדולי המקובלים באיטליה לפני כשבע מאות שנה, מסביר שהסמיכה בקרבן תכליתה לעורר פעולה של המשכת שפע א-להי ממרום על המקריב. כך הוא כותב ביחס לרחל, שיזמה את המפגש בין יעקב לבלהה בכדי לעורר על עצמה שפע (בראשית ל, ג):
"ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנכי ממנה – לפי ההמשכה והאצילות שהיתה נמשכת ונאצלת על בלהה שפחתה, היתה נמשכת גם כן עליה, כעין נשיאות כפים, וסמיכת הקרבן, להאציל על הדבר שסומכים עליו כח הראוי".
בהרחבה קלה מופיעים הדברים בפרשתנו, אולם כאן מפרש הרקנאטי שהכוונה היא שההאצלה היא של החטא על הבהמה, כלומר, באופן מהותי מועברים החטאים על ראשה של הבהמה, וממילא נטהר האדם מטומאת חטאו: "כבר פירשתי טעם הסמיכה כי הוא להאציל עליה חטאו, כמו שארמוז בענין העזאזל, וזהו ונרצה לו, כי מדת הדין תתרצה לו בזה".
סיכומו של דבר, הרקנאטי דורש את השרש סמ"ך בדומה לשרש אצ"ל (הם אכן דומים מבחינת משמעות: "סמוך ל…" ו"אצל"), ומתאר את שניהם כמגשרים, ממשיכים תוכן. ההאצלה פועלת לרוקן שפע מלמעלה למטה, והסמיכה מאפשרת להעתיק את החטא ממקורו לחפץ אחר.
אולם, מתקבלת תחושה קצת מתמיהה לנוכח דין זה, שכן הוא מגלה שקל לו לאדם להינתק מחטאו, ולהפיל אותו על בהמה תמימה וחסרת יכולת שיפוט ובחירה. מדוע מידת הדין מתרצה כאשר האיש מגלגל את האחריות על חטאו לבהמה זו? אין ספק ששורת הדין משתבשת כתוצאה ממהלך זה. יתר על כן, דומה הדבר לפרוייקציה, להשלכה פסיכולוגית של מעבה החטא על חפץ או יצור נטול סמכות ואחריות. פעולה זו היא אחת מהדרכים של בני האדם להמלט מאחריות על מעשיהם, אגב גלגולם אל הזולת ("האשה אשר נתת עמדי – היא נתנה לי ואוכל": האשה, הקב"ה, כולם אשמים בחטא, למעט אחד – האדם עצמו). מדוע, אם כן, מעודדת התורה התנהגות כזו?
מי שמרחיב את הדברים באופן דומה הוא רבינו הגדול הרמב"ן, בביאורו לתחילת פרשתנו (ויקרא א, ט; ראה בתחילת דבריו מתקפה חריפה על שיטת הרמב"ם במורה הנבוכים בכל הנוגע לטעמי מצוות הקרבנות):
"כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לא-להיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר, הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד…".
רמב"ן מבהיר לנו שלא רק שהקרבנות אינם משמשים לאדם קרש קפיצה להתנתק באלגנטיות מחטאו, אלא הם מעצימים את תודעת האשמה, בכך שהם מייצרים דימוי פלאסטי ביותר של המקום הרוחני שאליו הדרדר החוטא. חסד הא-ל על האדם הוא בכך שהוא מאפשר לו לחוות את חוויית כשלון החטא, אך למרות זאת להמשיך לפעול בעולם בצורה יצרנית וחיובית, באמצעות ההמחשה הקשה של הנעשה לבהמה.
היסוד החשוב שנלמד מדברי קדמונינו ביחס לקבלת האחריות של האדם על מעשיו מחייב אותנו להתבונן היטב בארחות חיינו. גם לחוטא יש לתת הזדמנות לשוב, וגם מי שכשל איננו מוקצה מחמת מיאוס. אפילו אם וכאשר החלטותיו נראות לנו תמוהות ביותר, זו אינה סיבה שלא לקבל אותו בזרועות פתוחות, ולעורר אותו לשוב בתשובה. הרי לא יעלה על הדעת שאנו, קרוצי חומר עכור ואפל, נייחס לעצמנו מעלות קדושה וטהרה גבוהות מאלה של מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם החוטא מבקש ליטול חלק בחווייתנו, להפגש עמנו, אין למנוע ממנו אפשרות זו. מובן, שראוי וצריך, במהלך המפגש, לבטא את רחשי הלב העמוקים ביותר כלפי התנהגותו וכלפי מעשיו. רק כך מקרבים. הקב"ה מלמד אותנו שלא מרחיקים חוטא, לא מונעים ממנו כניסה לבית ה', וקל וחומר לביתנו אנו, אפילו יהא זה בית של תורה. כאשר הוא מגיע לבית ה' הוא צריך להתמודד עם מעשיו, אבל רק באווירה של קדושה, מתוך פתיחות ורצון טוב, מתוך הכרה בחסד ה' עליו, יש סיכוי שיתעורר וישוב מחטאו. אחרי שיבין שהכעס כלפיו נובע ממקור של אורה וטהרה, מתוך שאיפה מתמדת לתיקון העולם – ממילא יוכל לשנות את דרכיו ורוע מעלליו. אבל, אם יוותר מחוץ לפתח, נכלם ובזוי, לא רק שלא קרבנו אותו לדרכה של תורה, אלא העצמנו את האנטגוניזם ואת התסכול, וממילא פעלנו פעולה שאיננה משרתת את מטרותינו הרוחניות.
(ויקרא תשסח)