מערכת שבתוןהרב דניאל דויטש – ראש אולפנת גבעת ושינגטון
"שבת- שלום", ולמה לא ראשון – שלום או רביעי-שלום וכו', מדוע דווקא היום השביעי זכה לצירוף עם המילה שלום? נכון ששמו של הקב"ה שלום, אבל מדוע הוצמד שמו דווקא ליום השבת?
בחסידות מבואר (ספר התניא פז') שבכל ימות השבוע מתחוללת מלחמה תמידית בנפש האדם, בין הנפש הבהמית לבין הנפש האלוקית. בין הנפש הבהמית המשתוקקת לתענוגות לחומרנות ולגופניות, לבין הנפש הכמהה לקרבת אלוקים וסולדת מכל מה שריח גופניות וחומרנות נודף ממנו, וקשה להן לדור בכפיפה אחת.
כך הוא המצב בכל ימות השבוע עד ליום השבת . ביום השבת יש מצווה לאכול, יש מצווה להתענג עונג גופני, ביום זה משלימים ביניהם הנפש האלוקית והנפש הבהמית וממילא , "שבת של שלום".
עניין זה של קידוש החומר אינו זר לנו, ואנו מבצעים זאת הלכה למעשה על כל צעד ושעל.
את המשקה המשכר שטומן בחובו סכנות של איבוד עשתונות ופריקת עול אנו מעלים לקדושה ועושים עליו "קידוש".
גם את הקשר בין גבר לאישה אנו לא משאירים ברובד הפשוט של קשר תאוותני יצרי גרידא אלא מעלים אותו לקדושה ומציינים את רגע יצירת הקשר הקבוע בטקס הלכתי הקרוי "קידושין".
שלום זה בין החומר לבין הרוח איננו מצטמצם רק במאבקו הפרטי של האדם עם החומר והרוח שבו, אלא הוא מתרחב והולך גם בשלמות שצריך להיות בין האדם ילוד האישה והקרוץ מחומר לבין מלך מלכי המלכים הקב"ה שאינו גוף ואין לו דמות הגוף.
וכך פוסק הרמב"ם: שגם כאשר האדם אוכל ישן ובועל צריך הוא לכוון מחשבתו לשם שמים שעושה זאת כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת ה'.(הלכות דעות פג').
ומביא הרמב"ם דוגמא מוחשית מאוד לענין. שני אנשים האוכלים מכל טוב על אותו שולחן. האחד מכוון באכילתו שיהיה בריא וחזק לעבודת ה', לפרנס את משפחתו בכבוד, ובכסף ישלח את ילדיו למקומות חינוך טובים וכו' וכל אכילתו קודש. עליו אומר הרמב"ם שהוא קרוב לדרגת מלאך. ואילו השני אוכל מפני שהאוכל טעים, אוכל כדי לשבוע , אוכל כדי שלא יהיה רעב. עליו אומר הרמב"ם – זה והבהמה אצלי שווים. (הקדמה לפירוש המשנה).
אצל הראשון יש חיבור בין הקודש לחול, בין עולם הגשם לעולם הרוח ואילו השני נשאר עמוק עמוק בתחתית.
וכך אומר הנצי"ב על הפסוק הכל כך מוכר מפרשת קרבן התמיד "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי" (במדבר כח,ב).
מה פירוש המילה "לחמי" . איזה לחם אוכל הקב"ה לחם אחיד, לחם כפרי? אלא שהמילה לחם היא במשמעות הלחמה וחיבור. פעולת ההלחמה גורמת לשני דברים נפרדים להיות מחוברים זה לזה בקשר בל יינתק. גם הלחם שאנו אוכלים תפקידו להזין את הגוף כדי שהנשמה תמשיך לשכון בו, שהרי בלי אוכל יפח האדם את נשמתו, צריך לחם שיפרנס את הגוף ויאפשר לנשמה לשכון בתוכו.
אם כך הם פני הדברים אצל האדם שהוא "עולם קטן" הרי שבדיוק כך הם פני הדברים גם כאשר מדובר על היחס בין האדם לבין בוראו.
אומר הקב"ה: "את קרבני לחמי" – כשם שהלחם מלחים בין הנפש לגוף כך הקרבן מלחים בינך לביני. אם תשכיל להביא את הקרבן מתוך רגשי תשובה וחרטה על מעשיך, מתוך רגשי התבטלות כלפי בוראך, כלפי מי שאמר והיה העולם וציווה להביא את הקרבנות ולא רק כמצוות אנשים מלומדה במקרה הטוב, או מתוך הרגשת ניכור ו"עבודה בעיניים" כפי שמתריאים הנביאים – אזי הקרבן יהיה בבחינת חומר הלחמה מצוין בינך לביני ויהיה זה בחינת "ריח ניחוח לה'".
נדע להבין ולהפנים עקרון זה בבואנו השבת לפתוח את ספר ויקרא העוסק "בקרבני לחמי" כלומר בהלחמה ובחיבור בינינו לבין רבונו של עולם. שנצליח.
(ויקרא תשסט)
