המחיר של ההדרה

יש מחיר כבד להדרה; התוצאה של אי-ההכלה ידועה מראש. כשאדם אינו מוצא את מקומו – אין הוא חש מחויב יותר, והוא הופך מאוהב לאויב. כך אירע, לפי אחת הדעות, לבן האישה הישראלית אך לאב מצרי, כאשר דחו אותו ממקום למקום. וכך מתאר המדרש: "…תני ר' חייא מפרשת יוחסין יצא, שבא ליטע אוהלו במחנה דן – אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני! אמרו לו: כתיב 'איש על דגלו באותות לבית אבותם ולא לבית אמותם', נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. עמד וגידף! משעה שאותו אדם חש שאין לו מקום – לא נותרה בעיניו אפשרות אחרת, והוא בעט בשיטה כולה."

חשוב להדגיש: זו לא האפשרות היחידה שעמדה בפניו. הוא היה יכול לקבל את הדין, להבין את מצבו המיוחד, ולהסכים להיות "סוג ב'". אולם אף אחד לא יכול לתבוע זאת ממנו, וסביר מאוד להניח שכמעט כל אחד ינהג כמוהו; למעלה מכך – תגובתו אינה מלמדת ששבט דן לא צדק. טיעוני שבט דן נכונים על פי דין, גם אם הם כואבים מאוד, ולא ניתן היה לתבוע משבט דן להעניק חלק מנחלתו. כך גם פסק משה רבנו. בשפת הצדק – בוודאי שלא צדק אותו אדם. אולם בני אדם אינם מדברים בשפת הצדק בלבד, כי אם גם בשפת ה"שורה התחתונה", ובזאת הוא מצא את עצמו תלוש, ללא שבט וללא עוגן.

האם הייתה חובה לנהוג אחרת? נראה שלא. כאמור. הדין הוא עם בני דן. האם היה כדאי לנהוג אחרת? התשובה כאן היא הרבה יותר מורכבת. שכן, אנו מודעים גם למחיר של "יקוב הדין את ההר". הגמרא אף מזהה כי בלעדיותה של שפת הדין היא סכנה גדולה לחברה: "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה… שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ע"ב). כל הורה המחנך את ילדיו יודע ששימוש בלעדי בשפת הדין – עלול להביא למשבר; כל רב מול קהילתו יודע ש"מענה רך משיב חמה"; כל חברה שמתעלמת מה"שקופים" גם אם הצדק לא עומד לצדם – עלולה למצוא את עצמה מותקפת על ידי אותם אנשים, שלא נמצא להם מקום אחר.

בין השפות השונות של התנהלות חברה נכון אפוא גם לדון בשאלה האם בני אדם מצאו בה את מקומם, ככל הניתן לעשות זאת, וככל יכולתה של החברה להכיל. אם הדבר אינו אפשרי – אין ברירה; אולם אם במקום שיח הגבולות המתמיד, הדן באינטנסיביות בשאלה "מי בפנים ומי בחוץ", ועל ידי כך מוצאים את עצמם רבים נזרקים למקום בו אין הם מוצאים בית – ומקללים, אפשר לנסות ככל הניתן לצמצם מעט כדי למצוא גם להם מקום, ואז ישנה אפשרות משמעותית הרבה יותר לקיומה של החברה ולבניינה המיטיב.

(אמור תשפ"א)