הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"…אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה? כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה – ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה? כשתנקה כפיך מן גזל. מה היא הגזל? דוד אמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב (תהלים כד). זאת תורת העולה מי שהוא נקי כפים מן הגזל הוא יעלה בהר ה'…" (תנחומא, בראש הפרשה).
במאבק נגד השחיתות לא ניתן להסתפק בהפניית האצבע כלפי ה"אחרים" – השלטון, התנועות האחרות וכדו'. אמנם הפניית אצבע זו היא נכונה ומוצדקת, שכן לשלטון קל יותר להיות מושחת שהרי האמצעים בידו, ולא זו בלבד אלא ששחיתותו חמורה בהרבה, שכן היא משפיעה על טיב ההכרעות המתקבלות לא בשל מהות העניין אלא בשל קרבתם של מקבלי ההחלטות לרווחים האישיים שלהם. הדבר החמור ביותר הוא העובדה שהשלטון מקרין כלפי מטה: בשעה שהולך ומתגלה כי רבדי השלטון מושחתים, מתיר האדם הרגיל לעצמו, לסטות מדרך היושר ולאמץ לו דרך של עושק וגזל, שכן "כולם מושחתים" – ואם כן למה לי להיות הסוטה מהדרך המקובלת והמשלם מחיר יקר על כך, מוטב לי, לכאורה, לצעוד בדרך המקובלת ולנהוג כמנהג המדינה.
אולם לא ניתן להסתפק בכך, והתביעה לניקיון הכפיים אסור לה שתצטמצם בגבולות התביעה מה"אחרים" בלבד. המדרש מלמד אותנו כי היא צריכה להיות תנאי מוקדם ובלתי מתפשר לעבודת ד'. דווקא בשבועות בהם אנחנו קוראים במקרא הקודש את מצוות הקורבנות, ודווקא מתוך אמונה עמוקה כי מהותו של הקורבן הוא ההתקרבות אל ריבונו של עולם, אנו חייבים להזכיר לעצמנו את הסדר בו ניתנה התורה. התורה הקדימה לדבריה את פרשת משפטים לפרשת תרומה, ובכך לימדה כי יסוד לתורה – יש לבסס את התשתית של הצדק והיושר קודם שאנו מקימים משכן. דברים דומים אמר דוד המלך בפסוקים המוכרים כל כך: "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו"? ותשובתו לא החלה בהלכות טבילה ואיסור עשיית הר הבית קפנדריא, כי אם במילים "נקי כפיים ובר לבב". מדובר בסדר קפדני מאוד ביחס לתורה עצמה – דברי דוד אינם מפקיעים חס ושלום את הצורך לעלות טהור להר ד', לשמור על ההלכות היכן מותר להיכנס והיכן לא, ולהימנע מלפגוע בקדושת המקדש בשעה שמקלים בו ראש או נכנסים עם תרמילים וחגורים. דוד המלך אך סידר את הסדר הנכון – הקדמת נקיות הכפיים וברות הלבב לפני כל עלייה להר ד'.
עמדה זו צריכה להיות חלק מתפיסת עולמנו הן בשעה שאנו עוסקים בעניינים לאומיים, והן בשעה שאנו עוסקים בדמות עבודת ד' הפרטית שלנו. כשאנו מדברים על מדינה יהודית ועל זהותה היהודית של המדינה, אף אנו צריכים לבנות את סדר עולמנו בדרך זו. אין כל ספק כי זהות יהודית צריכה לבוא לידי ביטוי ברשות הרבים בלוח שנה יהודי ובשמירת שבת, בנקיות אפשרית של מודעות הפרסומת, בכשרות במוסדות ציבוריים ובעוד עניינים הבאים לידי ביטוי בכל דיון בשאלות דת ומדינה. ברם, דווקא מתוך דברי המדרש על פרשת השבוע שלנו וסדר התורה עצמה, אנו חייבים לצרף עצמנו לכל מהלך שיביא לנקיות כפיים ולטוהר שלטוני כבניית התשתית למדינה יהודית שאנו חותרים אליה. הדבר נכון גם במישור הפרטי, ודווקא המבקש להתקרב לריבונו של עולם ולדבוק בו חייב להשתית קירבה זו על חתירה בלתי מתפשרת לנקיות כפיו – לא רק במישור הממוני, כי אם גם ליושר דיבורו, לאי חנפנותו, ולזהירות שלא לנעוץ שיניים משוננות ולשון חדה כתער באחרים.
על בסיס זה אנו פונים אל הר הבית, ומייחלים כי נשוב לכרות את ברית קורבן הפסח יחד עם האומה הישראלית כולה בבית ד', ועד שנשוב לעבוד את ד' במקדש, אנו מטהרים את מעשנו המוסריים, ומקיימים גם בכך את מצוות "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
(צו תשסז)
