הוראות פתיחה באש

פרשיותיו הראשונות של ספר ויקרא רצופות הוראות פתיחה באש. כך, בראש פרשת צו: "ואש המזבח תוקד בו… אשר תאכל האש את העולה… והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה… אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". וכך, בפרשתנו המדברת על "היום שאחרי", על "היום השמיני" – "ואת הבשר ואת העור שרף באש… ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח".
האש לא סיימה את תפקידה בתקופת המשכן. גם בבית המקדש, נועד ל"עמוד האש" תפקיד מרכזי. כאשר סיים שלמה לבנות את הבית, נאמר (דברי הימים ב, ז): "וככלות שלמה להתפלל, והאש ירדה מן השמים"… וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה' כי טוב". בימי אליהו, שימשה האש אות ומופת לקידוש השם: "והנה הא-להים אשר יענה באש הוא הא-להים"(מלכים א, יח).
"אש" זו, עשויה לסמל מרץ והתלהבות (ואף הלהב והלהבה תולדות האש המה), בְּעֵרָה פנימית המבטאת את כמיהתו של אדם לבוא אל הקודש פנימה. אכן, אש זו עשויה גם לשרוף ולכלות, לאַכֵּל, למחות ולהשמיד.
מעשה בני אהרן, נדב ואביהוא, מסמל את הסכנה שבשימוש לא נכון באש. "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו, ויתנו בהן אש… ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם". ובמידה שבה חטאו, בה לקו, מידה כנגד מידה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'".
בכל הדורות ניסו חכמים ופרשנים לבאר מה היה חטאם של נדב ואביהוא. כדרכו בקודש, מציע האברבנאל גם בפרשה זו סדרת שאלות, שכל אחת מהן קשה מחברתה. הוא מונה לא פחות מחמישה חטאים שתלו חז"ל בנדב ואביהוא: א. הביאו אש מביתם-שלהם ולא מן המקדש; ב. הורו הלכה בפני משה רבם; ג. נכנסו שתויי יין למקדש; ד. היו שחצנים ולא נשאו נשים מחמת גאוותם, תוך שהם מתהדרים בייחוסםפ ובסגולתם-שלהם (שנשמעת מוכרת לאוזניים בנות ימינו, במגזרים מסוימים), משל אמרו: "מי ידמה לנו ומי ישווה לנו? אין אישה בעולם שתהא מספיק ראויה וטובה לנו"; ה. שמתו בעוון חטא העגל של אהרן אביהם.
אכן, דעתו של האברבנאל אינה נוחה מתירוצים אלה. על אף שיצאו מפי קדושי עליון, הוא מעיר בעדינות "ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקים בדעותיהם, אינו גנות אם נעיר עליהם ספקות", ומיד מעיר על כמה תובנות יסוד בתורת הענישה במשפט העברי, שאינן מתיישבות כלל עם המעשה שמתואר בפרשה: חוסר המידתיות שבין החטא – יהא אשר יהא – ועונשו החמור מכל; ענישה בעוון שכרות ושתיית יין שלא קדמה לה כל אזהרה – מעשה המנוגד בעליל לאחד מעקרונות היסוד של שלטון החוק ותורת העונשין שלפיה "אין עונשין אלא אם כן מזהירין"; והנימוק החמישי התמוה מכל, "שאם הייתה מיתתם על עוון העגל שעשה אהרן אביהם, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? שאהרן שעשה העוון – לא מת, ומתו על חטאו בניו שלא חטאו? והכתוב אומר 'לא יומתו אבות על בנים' "?
כפי שקורה פעמים הרבה, השאלות טובות הרבה יותר מן התשובות. דווקא ריבוי התשובות המוצעות מעיד על המבוכה והתהייה, שהרי כאשר יש בידך תשובה ניצחת, אינך זקוק לחלופות נוספות. ניסיונו של האברבנאל – כמו של חכמים רבים אחרים – לתת מענה הולם לשאלות הרבות אינו מתיישב תמיד, לא על הלב ולא על פשוטו של מקרא.
פרשה זו של מיתת בני אהרן, נקראת תמיד בתקופת "עשרת ימי התשובה הציוניים", בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל. היא מבליטה עוד יותר את חוסר האונים שאופף לעתים את האדם המאמין לנוכח תופעות המתרחשות לנגד עיניו. הכיצד זה הלכו מיליוני יהודים, ובהם צדיקים יסוד עולם, ילדות וילדים שלא חטאו ולא פשעו, כצאן לטבח? מה טעם נגזר על מיטב בחורי ישראל שחירפו נפשם להגן על הארץ לעלות קורבן עולה לה'?
כאמור לעיל, השאלות טובות מן התשובות. לשמע קולות שנשמעים לא אחת, מפי אנשים הסבורים כי יש להם תשובה והסבר לכל מאורע, משל היו מנהלי החשבונות של הקב"ה, ראוי ליתן את הדעת לדברים נוקבים שאמר בהקשר זה לפני כמה שנים הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון" ומשרידי החרב שניצלו בשואה: "אנו עומדים דוממים לפני תופעת השואה ואין בפינו תשובה. 'ואמונתך בלילות' – זהו אחד הניסיונות שמנסה אותנו הקב"ה. למרות הכל, אנחנו ממשיכים לדבוק בקב"ה, בחינת "ברחנו ממך אליך". אבל תשובה – אין!… לאחר השואה, נפגשתי עם חבר שעלה ארצה לפני והגיע לכפר עציון. כשראה אותי, אמר: "יהודה, זה אתה? אתה ניצלת? אתה הטפת לנו שנמות על קידוש השם ואתה ניצלת?" מיד לאחר מכן, הוסיף ושאל: "נשארת דתי?" אמרתי לו: "ואילו לא נשארתי דתי, השאלות היו מובנות?" ["אף על פי שמיצר ומימר לי", עלון שבות בוגרים יג (תשנ"ט), 50-46]. ובמקום אחר הוסיף: "אין דבר בעולם שיכול להצדיק את מותם של מאות אלפי ילדים שנהרגו ונשרפו. אין דבר בעולם שיצדיק זאת! לא מדינת ישראל, לא משיח, לא חזרת עם ישראל בתשובה. אין דבר בעולם שיצדיק זאת! ["אהבת אותנו, ורצית בנו?!", עלון שבות בוגרים יח (תשס"ג), 96].
אכן, היעדרן של תשובות ראויות אינו פוטר אותנו מהעיסוק בשאלות ומחובת הזהירות והיראה שמוטלת על שכמנו קודם שאנו באים לעסוק בשואה ולקחיה. וכך הורנו הרב עמיטל: "לצערנו אנו עדים לתהליך של העלמת השואה מן התודעה הדתית. קשה להתמודד עם השואה. אחת מדרכי ההתמודדות שננקטת על ידי אנשים שונים היא הדחקת השואה, סילוקה והעלמתה מן התודעה… בשימוש בביטויים כמו 'אושוויץ', 'מיידאנק', 'נאצים' וכיוצא באלה כלפי תופעות אחרות, חמורות ככל שתהיינה, יש משום גימוד השואה. שימוש במונחי לשון שמקורם בתקופת השואה ומאורעותיה כדי לתאר תופעות טרוריסטיות, יביא לכך שבדורות הבאים רק היסטוריונים ידעו להבחין בין השואה לשאר מלחמות ישראל. כשיהודים משתמשים כלפי יהודים בביטויים הלקוחים מעולם המושגים של השואה – הם מגמדים את השואה. בין אם מדובר ב"יודו-נאצים" ובין אם מדובר בקריאות "נאצים" לשוטרים במהלך הפגנה. אלו ואלו מגמדים את השואה, גם אם כוונתם טובה ומגמתם לשם שמים". ואידך זיל גמור.
(שמיני תשסז)