הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)פרקי אבות משמשים פעמים רבות בחברה הישראלית עלה תאנה של יהדות. אנשים הפותרים עצמם ממחויבות לנאמנות המלאה השואפת לקיים את מלוא הברית שבין אלוקים ואדם טוענים כי הם מבטאים את אמונתם ואת זהותם היהודית בקיום של פרקי אבות. בדרך כלל אין הם יודעים לומר משניות כהלכתן, אולם הרעיון הבסיסי והיסודי של יחס נכון שבין אדם לחברו מוכר להם מפרקי אבות, והם מעטרים עצמם בכתר פרקי האבות. לו אכן היו פרקי אבות בסיס לקיום עמוק יותר של בין אדם לחברו בעולמה של תורה, הייתה זו שמחה גדולה מצד עצמה, בשל העובדה שישנה חשיבות עליונה לביסוס קומה ראשונה של דרך ארץ, וגם אם אין היא מהווה תשתית לקומות עליונות יותר של מצוות שבין אדם למקום, היא חשובה מצד עצמה. אולם, בשעה שהדברים נאמרים כתירוץ בלבד ולא כייעוד חיים, ההסתתרות מאחרי הטיעון של קיומה של זהות יהודית דרך פרקי אבות אינה מקדמת את המציאות לשום מקום.
שכן, על אף האופי המיוחד של סגנון פרקי אבות, יש לדעת כי אף הם כתובים בשפה מחייבת. הנוסח בו נאמרות המשניות כגון "הוו מתונים בדין" עשוי להטעות. הדברים נראים כעצות טובות, כדברי מוסר ומידות, וכעניינים המהווים עיטור מצווה ולא דבר מה משמעותי מצד עצמו. היחס הזה נובע מה"משפטיזציה" שהשתלטה על אורחות המחשבה שלנו. סגנון המשפט אינו רק המאפיין המובהק של החברה הישראלית של היום, אלא הוא גם סגנונם של עובדי ד' – עובדי ד' רגילים לחשוב במטבעות לשון הלכתיות, ומה שאינו כתוב כהלכה או בניסוח נורמטיבי מחייב, נדחק בדרך כלל למקומות נמוכים יותר בברית שבינינו לבין ריבונו של עולם. אולם, לא זה היחס הנכון לפרקי אבות. להפך, ראוי שהם אכן יהיו המעצבים היסודיים ביותר של ההתקשרות המיוחדת שבין אלוקים ואדם; ראוי כי על אף סגנונם המיוחד לא יידחקו לשולי ההתייחסות כי אם להפך. מסכת אבות כשמה כן היא – היא מסכת האבות שקדמו למתן תורה, וכשם שהאבות יצרו בנו את התשתית של עשיית צדקה ומשפט כך אנחנו צריכים להקדים "מילי דאבות" לכלל התורה.
קו הגבול עובר אפוא בין שפה של אפשרות לבין שפה של מחויבות. הפיכת מסכת אבות מעלה תאנה ללבוש של ממש טמונה ביסודו של דבר בשאלה האם המסכת הופכת להיות מסכת מחייבת. היא מלמדת אותנו מהם התנאים לחרוץ דין – בין אם מדובר בהדרכות שנאמרו ביסודן לדיינים אך הפכו לדרך בה אנו פועלים כיצורים שיפוטיים ביחס למציאות כולה, ובין אם מדובר בהדרכות כלליות הנוגעות לדמות האדם; היא מלמדת אותנו על היחס הראוי שבין מעשה ומחשבה, לימוד וביצוע; היא מלמדת אותנו דברים הרבה על היחסים שמצריכים להיבנות בין איש ובין רעהו ועוד עניינים רבים אחרים. כל אלה מהווים למעשה חובה, ורק בשעה שאנו מתייחסים אליהם כחובה הם פוסקים מלהיות "עלה תאנה" ונבנים כיסוד דמותו של האדם מישראל.
צריך להפיץ אפוא את בשורת פרקי האבות, כחלק בלתי נפרד ממימוש האחריות שלנו כלפי כלל ישראל וכלפי המציאות כולה, וכל זה בשפה של מחויבות עמוקה לתיקון היחסים שבין אדם לחבירו, ולא כתירוץ להתחמקות מברית האדם ואלוקיו; צריך ללמד בראש ובראשונה את עצמנו ולאחר מכן את סביבתנו, כי אבותינו היו אנשי צדקה ומשפט, שיצקו בנו את היסודות הבריאים והעמוקים ביותר המכוננים את המציאות בדרך הראויה. אימוץ שפת המחויבות הוא התנאי העיקרי לבשורה זו, והוא גם מהווה את הכנת הקרקע לבניית קומות גבוהות יותר של מחויבות. מעולמם של האבות אנו מחויבים לעבור לברית סיני שנכרתה בהנהגתו של משה רבינו, שהיא הקומה הכוללת גם את המצוות שבין אדם למקום, ומכוח אלה לשיא השיאים של הגילוי האלוקי במציאות בו עוסקת פרשת השבוע – השראת השכינה באומה והתגלותה לעיני כלל ישראל.
(שמיני תשסז)
