אמת מסיני תצמח

לזכרו של הרב אליעזר נחום רבינוביץ ז"ל

צמד הפרשיות בהר-בחוקותי מתחיל בציווי על השמיטה 'בהר סיני' (ויקרא כה א). מסתיים באזכורו (ויקרא כז לד) וחותם את ספר ויקרא.
"מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני!". (רש"י שם). מכאן שבכל דיבור למשה שמסיני נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן, כמקשה אחת. לא יהיו תוספות של מצוות אח"כ, לא כללים ולא פרטים. ובחתימת פרשת בחוקותי: "אלה המצות אשר ציווה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני – אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה" (ספרא בחוקותי ה יג). יש בכך אמירה נוספת, שהמצוות אינן לשעתן אלא: "להורות כי המצוות נצחיות קיימות לדורות" (רבנו בחיי שם)
התורה מסיני נקראת 'תורת אמת': "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים" (נחמיה ט יג). לכן אנו מברכים בעלייה לתורה: "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". "'תורת אמת' היא תורה שבכתב, ו'חיי עולם נטע בתוכנו' היא תורה שבעל פה, דכתיב: 'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים'" (טור או"ח קלט). 'אמת מסיני תצמח'. התורה היא: "מקור האמת הנצחית" (אג"ר ח"ג תשצה). היא מגלמת את האמת האלוקית העליונה.
כדי לקיימה כ'הלכה' ו'תורת חיים', בכל מצבי החיים, של הכלל והפרט, יש 'לדרוש את האמת'. לא בחיפוש מהי הדרך ההלכתית הקלה יותר כדי ליישם אותה ולא בחיפוש מהי הדרך ההלכתית המחמירה יותר אלא מהי הדרך ההלכתית 'האמיתית' יותר. זוהי מלאכתו של פוסק ההלכה, מלאכה סבוכה ומורכבת. המציאות משתנה ומתחדשת, ומעלה שאלות הלכתיות חדשות להכרעה. היא מורכבת ורבת פרטים ולעיתים גם מנוגדים והופכיים וקשה לתת להם משקל אובייקטיבי. לשם כך עליו לעיין בצורה מעמיקה בסוגיה, לברר ולחקור את המציאות לעומק ואת מכלול היבטיה, כולל ההקשר האנושי, ואם יש אילוצי דחק, ובמידת הצורך להיוועץ במומחים. יש לבחון את ההיבט ההלכתי בעיון בסוגיות המקור בגמ', בראשונים, באחרונים ובדברי הפוסקים, על פי כללי הפסיקה (איגרת החזו"א ל"ח). תהליך זה צריך להיעשות בכובד ראש, מתוך חרדת קודש ואחריות גדולה ובעיקר מתוך 'דרישת האמת' – כיצד נכון יותר להביא לידי ביטוי את כוונת התורה שהיא רצון ד'. "ואמר על עצמו (החת"ס א.ש.), כשבא לו איזה שו"ת (שאלה לפסיקה א.ש.), בקוראו השאלה טרם יעיין, צריך הוא לכווין דעתו לכך שאין כוונתו להכריע לא להאיסור ולא לההיתר בענין זה, לחייב או לפטור, רק שמתכוון דעתו שרוצה להשיב לדורשיו האמת – שהוא אמת לפני נותן התורה; ואחרי זה מה שעולה בדעתו להשיב – זה תופס לאמת" (הק' שו"ת חת"ס חיו"ד, מהד' תש"ס). לעומת אלה ש"מתוך שתחילת גישתם לעיין בהלכה זו היה תחת רצונם להיות מהמחמירים דווקא, וכו'" (הרצ"פ פרנק הסכמה ל'תורת השביעית'). הרב פיינשטיין "היה אומר שאסור לפסוק הלכה על פי השקפה קבועה מראש בעניין כל שהוא. וכו', היה נחשב אצלו כנוטל שוחד להטות דין" (הקדמה לשו"ת אגרות משה, ח"ח, עמ' 31).
השבוע נפטר לבית עולמו הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל ת"ח בעל שיעור קומה, ראש ישיבת מעלה אדומים, מזקני רבני הציונות הדתית, שהיה אחד הפוסקים הבולטים בדור האחרון. בחלק מההספדים שנכתבו לזכרו השתמשו המספידים מתוך כבוד והערצה לפסיקתו בסופרלטיבים כגון: 'מקל', 'שמרן נועז', 'מהפכן', 'איש הלכה ללא פשרות' ועוד. לעניות דעתי מתוך שבאו לשבחו הקטינו מערכו. פסיקה לא אמורה להיות 'בוחן אומץ' או מבחן ל'נועזות'. היא 'דרישת האמת'! היא עניינית ולא נכון 'לקטלג' אותה ל'שמרנות' או 'מהפכנות עלי באריקדות', 'לפשרנות' או 'לקיצוניות', 'לפתיחות' או 'לקיבעון' ל'מחמיר' או ל'מיקל'. מי שבאמת מתבונן בפסיקותיו יווכח שלא ניתן לקטלג אותם.
(בהר בחוקותי תשפ)