מחוץ למחנה מושבו

פרשת נגעים, על הנגע והבהרת, השאת והספחת, הקרחת והגבחת שבה, היא מן המקראות הקשים בתורה. בעוד שפרשיות ומצוות רבות חשיבות אחרות (דוגמת איסורי המלאכה בשבת) זוכים לאזכורים קצרצרים, מקדישה התורה עשרות פסוקים למראות הנגעים, ולסוגי הצרעת השונים: צרעת האדם, צרעת הבגד וצרעת הבית. אכן, גם לאחר כל אלה, נותרו נגעי הצרעת – למרות צבעוניותם המרשימה, על כתמיהם הירקרקים, אדמדמים ולבנבנים, סתומים כשהיו.
במהלך הדורות נתייגעו פרשנים יגיעה רבה בניסיון לפרש את עילות הצרעת והסיבות להיווצרותה. ומכל מקום, במקרא עצמו מצויים לכך רק רמזים בודדים. כך, במעשה מרים שלקתה, לכאורה, על שדיברה באחיה "על אודות האישה הכושית אשר לקח" (במדבר יב), וכך בעוזיהו המלך שלקה לכאורה על שביקש לעצמו גדולה לא לו, ובא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת (דברי הימים ב, כו).
שתיקת המקראות הביאה את חז"ל, כדרכם, לפרש את הסתומות ולהציע חטאים מחטאים שונים, שבעטיים באה צרעת לעולם. למן הדרש הנודע שלפיו מצורע לשון נוטריקון הוא, של "מוציא שם רע", ועד לחטאים שהזיקה ביניהם לבין עונש הצרעת שנסמך אליהם נראית עמומה יותר, דוגמת אי שמירה נאותה על דיני טהרת המשפחה. בתלמוד (ערכין טז, ע"א) הגדילו את הרשימה לשבעה חטאים: "לשון הרע, ושפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל וצרות העין", ובמדרש (ויקרא רבה יז), כבר גדלה הרשימה והיא מונה עשרה חטאים, שביניהם חילול השם וברכת [=קללת] השם.
גם חוסר המידתיות, הפרופורציה, שנראה במבט ראשון בין החטא לעונשו החמור, מעורר תהיה. האמנם ראוי מוציא שם רע, שכשל בלשונו כשל חד פעמי, לבידוד כה חמור, שאינו חל על שאר טמאים, ולהתוויית אות קלון של טומאה על מצחו?
צא ולמד כמה פעמים מהדרת התורה בתוך שלושה פסוקים בלבד אחר טומאתו וקלונו: "איש צרוע הוא, טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן, בראשו נגעו… וטמא טמא יקרא… טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מד-מו).
חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, היו ערים לחומרה היתרה שנאמרה במצורע, וביקשו להציע לה פשר, על דרך ,מידה כנגד מידה": "ואמרו רבותינוף מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל".
אכן, כמו בשאר עניינות, גם בפרשה זו, ריבוי העילות שהוצעו לעונש חמור זה של צרעת מלמד על הקושי להגדירן במדויק. ומכל מקום, יש ליתן את הדעת שבראש הרשימה עומדים לא רק חטאים שבין אדם למקום, אלא גם – ואולי בעיקר – חטאים שבין אדם לחבירו: עין הרע ולשון הרע, גסות הרוח וגזל.
גם אבחון הדמויות המקראיות שלקו בצרעת מלמד, שבניגוד להנחה רווחת שה"מצורעים" הם מבני דלת העם, שנודו והודרו מהחברה, כמעט כולן נמנות על שכבת האליטה ההנהגתית, החברתית והמעמדית של המקרא: משה, מרים, עוזיהו, גיחזי ונעמן שר צבא ארם.
שילוב שני הגורמים, החטא ועונשו עשוי ללמדנו שלמרות שדיני המצורע קשורים בטבורם לדיני טומאה וטוהרה שאינם נוהגים בימינו, עדיין טמון בהם מסר חשוב ביותר לימינו-אנו. הן באשר לחטאי גבהות הלב וגסות הרוח, לשון הרע והגזל שרווחים לא אחת במקומותיננו, הן באשר לתוצאתם: בדידות והדרה מן החברה.
גם השילוש הלא-קדוש שבין נגעי האדם, הבגד והבית, עשויים לרמז על כמה מחטאי התרבות המודרנית, הלוקה הן בנגעים שתלויים במידות האדם עצמו, והן בחטאים שכרוכים אחר רדיפת מותרות שעניינם "בגד" ו"בית".
במשך דורות רבים, הביא העונש החמור – "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו", להדרה מוחלטת של המצורע מן החברה, לביושו ולהכלמתו. ה"מצורע" לא היה עוד רק שם פרטי של מחלה ספציפית, אלא "שם משפחה", אב-טיפוס, ומודל לקבוצות "אחרות", זרות, שנחשבו "מצורעות", בצדק או שלא בצדק, והודרו מן המעגל החברתי: זבים, חיגרים, אילמים, סומים, חרשים ושוטים.
אכן, ברבות הימים התפתחו גם גישות אחרות. אחת מהן, באה לביטוי מופלא בדבריו של בעל ספר חסידים, המצווה אותנו לאמור: "וכן אם יראה בבני אדם שהם כן [=מוכי שחין], אל ירוק, כי מעשה ידיו [=של הבורא] כולם. כי הבריאים והחולים, כולם תויים ביד היוצר, ומעשה ידיו הם כולם, ולכן לא ייתכן לרוק בעבור שום אדם". רגישות מופלאה זו, הרואה בכל בני האדם ברואי בצלם א-לוהים, מחייבת את הכל. וכל המוסיף על דברים חריפים אלה – אך יגרע.
(תזריע מצורע תשסז)