הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כיצד בונים משפחה בישראל? התורה מסדרת את בניין המשפחה בדיוק כפי שהוא צריך להיבנות. סיפור הבריאה מדבר על ממד האנושי הפשוט של המשפחה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כל אחד מבני הזוג עוזב את ביתו ואת מקום לידתו כדי להקים עולם חדש משלו. עזיבתו אינה רק פעולה המנתקת עצמו מאביו ואמו אלא גם פעולה חיובית של דביקות באשתו, והפיכתם ליישות אחת. ההלכה קובעת כי "אשתו כגופו" לעניינים רבים, והם הופכים להיות חטיבה אחת – בין במובן המשפטי של המילה ובין במובן הנפשי ההתקשרותי ביניהם. מקשר מיוחד זה נולדים הילדים – "והיו לבשר אחד" – והם חלק בלתי נפרד מהזוגיות. התורה מתייחסת לכל המכלול הזה לא רק במובנה היהודי, אלא כמנחה את העולם כולו. ההלכה מכירה בזוגיות מעין זו גם באומות העולם. ההתקשרות בין איש ואשתו משותפת לכל האנושות. היא כתובה כבר בסיפור הבריאה, והיא מבקשת להורות את הדרך לעולם כולו. בעולם בו אנו חיים – הפירוק הכללי של המרכיבים כולם – ניצבת תורת ישראל ומאמינה כי האנושות כולה תשוב ותחיה לאור המבנה המשפחתי.
בעם ישראל יש למבנה זה עניין מיוחד, בשל העובדה שזה מקור העוצמה וההמשכיות של האומה. המשפחה היהודית מהווה את גרעין הקיום, ובמקום בו יש הכרה עמוקה בדביקות של איש באשתו יש גם יציבות אישית, והמשכיות של האומה. יש קשר עמוק מאוד בין ההזדהות העמוקה עם האומה הישראלית ובין הקשר המשפחתי. מה שהוא נכון ביחס לעולם כולו מקבל חיזוק מיוחד באומה, ובשל כך ההקפדה הגדולה על הנאמנות המשפחתית, על ראיית הילדים כחלק בלתי נפרד מזוגיות ההורים, ועל המשקל הגדול שיש למבנה המשפחתי בחיים הציבוריים. אין איש שלם בלא אישה ואין אישה שלמה בלא איש.
ומה מיוחד באומה הישראלית שיש בה ואך ורק בה? זו בשורתה של פרשת השבוע שלנו – טהרת המשפחה, וקדושתה שתופיע בשבועות הבאים. הקשר בין איש ואשתו אינו נאמנות בלבד ואינו נוגע לזוגיות שלהם בהם, אלא שיש מרכיב נוסף בחיי המשפחה בישראל. בשעה שאיש ואישה מקימים את משפחתם אין הם עושים זאת לבדם. אף ריבונו של עולם שותף בחיי נישואיהם, ולשון הקידושין מלמד כי יש משמעות עמוקה ועליונה לקשר ביניהם. ברכת האירוסין היא "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", ולשון האירוסין היא "הרי את מקודשת", ושניהם מעידים על השגב העמוק ביניהם. הממד הנוסף, שהוא המצוי בפרשת השבוע שלנו, הוא ממד הטהרה. היחס של אדם לגופו הוא כאל כלי א-לוהי שנברא ברוח פיו של הא-לוהים, ובמקביל יש בו ממד של "עפר מן האדמה". בשל כך יש צורך מתמיד לחיות חיים של טהרה. הטהרה הגופנית מחייבת את האיש בשעה שהוא מבקש לעלות להר הבית או לעשות פעולות שונות בענייני קודש כמו תרומה ומעשר שני, והטהרה הגופנית מחייבת את האישה הן בנושאים אלה והן בשעה שהיא חיה חיי אישות.
טהרת המשפחה בראש ובראשונה היא מצוות ד'. היא לא נועדה להבטיח שום עינוג מיוחד, ואין היא מותנית בתוצאותיה. ריבונו של עולם קידש את חיי הגוף ותבע גם את טהרתם הגופנית, ואנו מיטהרים מכל הטומאות היוצאות מגופנו. ברם, אליבא דחז"ל, יש גם ממד נוסף במצווה זו, וזו ההתחדשות המתמדת שבני זוג טהורים עוברים מכוח שמירת דיני טהרת המשפחה, והנישואין המחודשים המתקיימים כל פעם ביניהם. בין כך ובין כך, פרשת השבוע שלנו מחייבת אותו לחדש את הברית ואת הקשר עם טהרת המשפחתיות בישראל, ולראות בה מעין "ראש השנה לטהרה" – הזמן המתאים לשוב ולהתקדם בפיתוח נאמן של הטהרה והקדושה בישראל, לימוד ההלכות והעומד בבסיסן, והחיים הקדושים והטהורים.
(תזריע מצורע תשסז)
