נשמה יתירה במשפט

אמרו רבותינו זכרם לברכה במסכת תענית (יא, ע"א):
אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטין לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר: הין. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב לז, ז): "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ". ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם: יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא) "למען תצדק בדברך.
איננו יודעים מה מעשים נפרטו לפני רבי מנחם אֵלון ברבי שמעון טוביה ושרה זכור לטוב. אבל דומה שלא נטעה אם נאמר שמתוך שלוות נפש חתם על מעשיו שעשה בעולם הזה. אשרי מי שבא, ותלמודו – תלמודו שלו, יחיד ומיוחד במינו – בידו.
רבי מנחם אֵלון, שנתבש"ם – נתבקש לישיבה של מעלה בשבוע שעבר, בסדר "משפטים", חכם גדול היה. בתורה ובמשפט. וחוכמה זו – לא מן ההפקר זכה בה. הוא שאב אותה מתורתם של בני לווייתו הנאמנים, כל ימי חייו. רש"י והרמב"ם, התשב"ץ והרשב"ץ, הרא"ש והרשב"א, המהר"ם מרוטנברג ורבי מנחם מנדל קרוכמל מניקלשבורג, בעל ה"צמח צדק".
פיקחות של גליציאנרים, אש קודש חסידית של דז'יקוב; התמדה של "ישיבה-בחור", "ליגען אין לערנען" [=להיות מונָח בלימוד] ו"דערהערט די סברה ודערזעהט דעם עניין" [להאזין ברוב קשב לסברה ולחדור בעין חדה לנושא"] של ישיבת "חברון"; "גדלות האדם" הסלובודקאית וחכמת החיים של בני ירושלים, דייקנות וקפדנות עד לחדא של 'יקים', רוחב דעת של בני אירופה, סקרנות אינטלקטואלית ועומק של מלומדים וחכמים, לשון זהב של מושכים בשבט סופר, ואנושיות פשוטה של סתם "יהודים טובים", המקבלים כל אדם, קטן כגדול, בסבר פנים יפות, ואינם מבקשים ליטול שכר, על כל חיוך או מילה טובה שמוציאים הם מפיהם. יצירתו חבקה זרועות עולם. הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, משפט ומוסר, מדעי היהדות ואורחות חיים, פילוסופיה וספרות, לשון ותרבות. ו"בא זה ולימד על זה", והיו כל אלה לאחדים בידיו.
כל אלה חברו אלי יצירה עשירה, השובָה את הלב ומרנינה אותו, שהיקפה העצום ורבגוניותה משקפים רוחב דעת ונשמה יתירה.
"כלל גדול בידינו", כתב השופט אלון, "שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה". מנחם אֵלון היה בעל הבית של ה'נשמה היתירה' בעולם המשפט. בארחו ורבעו, בשיחו ושיגו, בהלכותיו ובהליכותיו.
בראש ובראשונה היה אלון "אדון המשפט העברי". מתחום זנוח יחסית, שעמד בשוליים, הפך אלון את המשפט העברי למקצוע ראשי במדעי היהדות ובעולם המשפט.
עוד בראשית הדרך גיבש את חזונו הגדול, להעמדת המשפט העברי במקום המרכזי הראוי לו. אך שלא כ"בעלי חלומות" רבים אחרים, זכה אלון לא רק לחלום באספמיא אלא ליישם את החזון בירושלים ולהביאו לידי מימוש.
בבואם לתאר את אברהם אבינו, תיארוהו חז"ל כמי שהולך עם נעריו ומראה להם "ענן קשור בראש ההר". הוא ראה, לא ראו.
איש החזון שברבי מנחם אלון ראה את ה'ענן', את האוצרות שחבויים במקורות המשפט העברי, במקום שאחרים לא ראו. איש המעשה שבו הפך את ה'ענן' למציאות. בתוך שנתיים-שלוש, קיבץ סביבו חבורה של תלמידים מובחרים והקים את המכון לחקר המשפט העברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
עוד לפני כ-45 שנה, זעק את זעקתו הנוקבת, ותבע את עלבון כבודו של המשפט העברי: "קשר-גשר זה שבין המשפט הישראלי החדיש לבין המשפט העברי ההיסטורי יהא בו כדי למלא חֶסֶר בעולמה של מערכת המשפט הישראלית. בוודאי ייתכן שמבחינה פורמלית 'אין המשפט הישראלי זקוק יותר לשיטה משפטית משלימה', אך להלכה ולמעשה משכימים בתי המשפט – אמנם רק 'לצורך שכנוע בלבד' – לפתחן של כמה וכמה שיטות משפטיות אחרות, תוך כדי ולמען בירורן של בעיות רבות ונכבדות. אין ספק שזה מעשיר ומגוון את הפסיקה והמחקר המשפטיים, אבל לא בכך תיבחן מערכת המשפט. כשם שלשונו של עם זקוקה ליסודות ולהיסטוריה, ומי כמונו יודע זאת מתוך חווית הנס שבתחיית השפה העברית, כך גם, ומותר לומר כל שכן גם, משפטו של עם זקוק לשורשים ולעבר, שמהם הוא יונק ובצלם הוא חוסה. המשפט המתגבש במדינה העברית זקוק לשורשים ולעבר משלו, ואלו יימצאו לו רק אם ידע להשתרש ולהשתלב אל נכון במערכת המשפט העברי ההיסטורי". ומתוך כך קרא-זעק: "מהו הפחד המשונה הזה האופף אותנו? האם לא השתנה משהו מבחינת יחסנו וגישתנו למשפט העברי ולאוצרותיו במשך שנים אלה, ששוב לא נראה בו מעין תורת הסוד, בבחינת רזין דרזין, שבן תמותה רגיל מונע את רגליו ממנה?".
כמידת חכמים הראשונים, לא רק נאה דרש אלא נאה קיים. אמר – ועשה. הן בלימודי המשפט, הן ביושבו על מדין בבית המשפט העליון, נשא בגאון את ערכיה היהודיים של מורשת ישראל, ומזג את יינה הישן והטוב לקנקנה המתחדש של מערכת המשפט בישראל בכל אתר ואתר.
זכה רבי מנחם אלון והעלה את המשפט העברי לא רק על ראש שמחתו-שלו אלא על ראש שמחתם של רבים אחרים, במערכת המשפט וחוצה לה, כשהוא מעמיד תלמידים הרבה, מאות ואלפים, בארץ ובמדינות הים.
אחד מתלמידיו, שופט מחוזי מוערך, סיפר השבוע כי מכוח אישיותו של אלון ומפעלו זכה להכיר, לראשונה בחייו, את המקורות היהודיים. הקשר לא היה פורמאלי בלבד. "באחד הימים", סיפר, "ניגשתי לפרופ' אלון לאחר השיעור כדי לשאול אותו שאלה בנושא מסוים. כדרכו, פתח עמי בשיחה ארוכה בהוויות העולם, וביני לביני דיבר בהתלהבות על חוק יסודות המשפט ועל עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל שבמוקדו. מששמע כי מוצאי מקיבוץ דגניה ב', הפליג בשבחי הקהילה הקיבוצית, שבה ראה המשך לקהילה היהודית המסורתית, וחתם לבסוף: דע לך, גם דגניה ב' ויסודות השוויון והאחווה ההדדית שהניחה, חלק ממורשת ישראל המה!".
כל ימיו נטה אלון את נופו באוהלה של תורה. מבית המדרש של ישיבת "חברון", שם יצק מים על ידיהם של ר' חצק'ל סרנא, ר' משה חברוני ור' אהרן כהן, ועד לבית המשפט העליון, ליוו אותו כל העת רש"י והרמב"ם, הרא"ש והרשב"א, החתם סופר והרב קוק.
ממעיינם המפכה, שאב מלוא אוצרות רוח להעשיר בהם את מערכת המשפט של מדינת ישראל, שבתקומתה ראה נס ופלא, ולחם למען הגנתה ושמירתה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
גם בחלוף יובל שנים ויותר, לא שכח אלון את חסד נעוריו. "שנה לאחר שנה", תיאר בזיכרונותיו, "הייתי יושב ולומד יומם ולילה, עם הפסקות קצרות לאוכל ולמנוחה, וזכיתי לקיים בעצמי 'והגית בה יומם ולילה'. הייתה זו חוויתי האינטלקטואלית והחינוכית הגדולה והעמוקה, לימוד תורה לשמה, לימוד לשם לימוד ולא לשם קבלת תעודה או אישור כל שהוא. צלילה במעמקי ים התלמוד ומפרשיו, תענוג רוחני שקשה לתארו".
במקום אחר, תיאר מקצת חוויותיו, כר"מ במדרשיית "נוע"ם" ערב הקמת המדינה, שבה עשה בהוראה במקביל ללימודי ערב במשפטים. "אותה שנה למדנו מסכת סנהדרין. הייתה זו מסכת קרובה ללבי, לפי ענייניה וסוגיותיה; בכך מצאתי נחמת מה ששוב לא הייתי עמל בתורה כבשנים קודמות. המסכת חביבה הייתה גם על תלמידיי, צעירים נפלאים שחשו ונשמו אווירה של ערב הקמת מדינה יהודית ריבונית, על בתי משפטה וחוקיה. לא אחת דנו ושוחחנו בשאלת המשפט העברי ומשפט המדינה, הראוי והמצוי".
מי ייתן ומפעלו הגדול, כמו גם רוחו הטובה, וערכים שביקש להנחיל, ימשיכו להשפיע מטובם וטבעם על מערכת המשפט במדינת ישראל, על מנת שזו תהא ראויה לכתר שביקשה לעטר בו את ראשה: מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד.
(תרומה תשעג)