מדוע במגילת אסתר מדברים על מסים?

לצד המנהג הקדום של "הכאת המן" ברעשנים ובשריקות בוז כל אימת ששמו נזכר, התפתח בקהילות רבות המנהג לעשות כן גם באחד הפסוקים החותמים את המגילה, שבו מסופר שהמלך אחשוורוש שם מס "על הארץ ואיי הים".

סלידתם של אנשים משלטונות המס, בעיקר ממס הכנסה, והתחושה שהשלטון שולח יד לכיסם העמוק, מבטאת במעשה שובבות זה בחתימת המגילה.

במקרא, המונח "מס" משמש דרך כלל שם נרדף ל"מס עובד", עבודת כפייה בשירות המלך. אך הרעיון דומה: השלטון מנצל את כוח שררתו ומשעבד את נתיניו לטובתו-שלו, לא תמיד לצורכי הממלכה ולשם הציבור.

עיון בפסוק זה מעורר תמיהה לא קטנה. לאחר פתיחה מרהיבה שמתארת מלך אדיר, עריץ המולך על 127 מדינה, מראה לעין כל את "עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו", עורך משתה אין-קץ הנמשך חצי שנה, טובל באדי אלכוהול ומיני מעדנים, בארמון מרוצף באבנים יקרות, "בהט ושש ודר וסוחרת", מיטות זהב וכסף, וכל כיוצא באלה; לאחר תהפוכות המגילה והניצחון האדיר של המיעוט היהודי על אויביו שביקשו להשמידו, היינו מצפים לסיום דרמטי ופומפוזי, תרועות חצוצרות והלמות תופים, כיאה לסיפורה המרתק של המגילה.

ומה נותר לנו? סיום ביורוקרטי, של תעייה במסדרונות מס הכנסה ומס רכוש, מע"מ ומכס, מלך מרוט (שאפילו שמו נכתב בפרקנו בכתיב חסר, ללא וא"ו), נוקדן, שגם עושרו הרב לא מונע ממנו להמשיך בהטלת מסים על נתיניו, לא רק בערי המדינה אלא גם ב"איי הים" הרחוקים.

וכל כך למה?

חלק מפרשני המקרא התעלמו כליל מסיום זה. אחרים, דוגמת האבן עזרא והמלבי"ם, ראו בהשתת המס עדות להצלחת המלך להמשיך בשלטונו והכל בזכות המשנה שלו, מרדכי היהודי.

הגרי"ז סולובייצ'יק, ר' ולול'ה מבריסק, נטה לכיוון אחר. לדבריו, לאחר תליית המן ובניו, ומעשה ההרג הגדול שעשו ‫היהודים באויביהם, מטבע הדברים היו צריכים עמי הארץ למרוד בשליט העריץ  ולבקש נקם מהיהודים. בפסוק זה מלמדת אותנו המגילה שגם בעניין זה היה נס גדול: לא רק ששלטון אחשוורוש לא התערער, אלא להפך: מלכותו התחזקה עוד יותר עד שהיה בכוחו להטיל מסים נוספים על נתיניו.

אחרים, רואים במס זה יוזמה של מרדכי, שנועדה כביכול "לפצות" את המלך אחשוורוש על ההפסד הכספי שספג עם מפלת המן. שהרי לפי התוכנית המקורית היה אמור המן להשמיד את כל היהודים ולשלשל בתמורה לקופת המלך אחשוורוש "עשרת אלפים ככר כסף" (ג, ט).

אכן, אפשר שסיומה המינורי של המגילה נועד להזכיר לנו ש"לכל פורים יש מוצאי פורים".

לאחר ימי המשתה והשמחה, באים ימי חולין, לעתים "ימי קטנות", שגרת חיים שחייבת להימשך.

כפי שהוכח לא אחת במהלך ההיסטוריה, כולל זו של מדינת ישראל, השאננות והאופוריה של ימי הניצחון עלולים להביא עמם אסון חברתי, מדיני וצבאי. חברת השפע של "היום שאחרי", עשויה ללקות בעיוורון, ולהקים חברה נהנתנית ואטומה, אדישה לתחלואיה שלא נעלמו אלא רוחשים מתחת לפני השטח שעליו חוגג ההמון המתהולל.

סוף המגילה מוסיף ומזכיר לנו שלצד היות מרדכי היהודי "משנה למלך" ו"גדול ליהודים", ישנו עדיין מעליו "מלך", ממלכי מדי ופרס, המבקש להטיל את חתתו על נתיניו ולשעבדם לאינטרסים שלו, וישנו עדיין "המן" בעולם, שמפיץ ביטויי שנאה אנטישמיים, "ישנו עם אחד", ו"דתיהם שונות מכל עם, ולמלך אין שווה להניחם".

האתגרים – הפנימיים והחיצוניים – בעינם עומדים. טרם פסו אויבים מן הארץ, המבקשים להשמיד ולהרוג ולאבד. וגם במישור הפנימי, מרדכי "דובר שלום", ורצוי ליהודים – אך לא לכולם אלא רק ל"רוב אחיו".

לצד שמחת הנס והניצחון יש להימנע משאננות יתר, ולזכור שטרם בא ישראל אל המנוחה ואל הנחלה.

(תצווה-פורים תשפ"א)