הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)מדי שנה בשנה יש המעוררים דיון באשר ללגיטימיות של ציון ארועים לאומיים, שהתחדשו בעת החדשה. אחת הטענות הנפוצות, שמשום מה נטפלה דווקא לעניין צפירות ההתייחדות הנהוגות בימי הזיכרון, היא שיש בציון ימים אלה משום איסור של הליכה "חוקות הגוים". המקור לאיסור זה מצוי כבר בתורה (ויקרא יח,ב-ד):
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
על אף שהתורה הציבה איסור זה, מכל מקום לא ברור על מה הוא חל. האם כוונת התורה היא שאסור לחלוטין להתנהג בכל אופן בדומה לגויים, או שמא האיסור הוא רק על גינוני עבודה זרה? מהם אותם חוקות של הגויים, שנאסרה ההליכה בהם?
בנקודה זו ישנן שתי סוגיות בסיסיות, שמהן עולות מסקנות סותרות. הסוגיה הראשונה מצויה במסכת עבודה זרה יא,א. אגב דיון על מנהגי האלילות של האומות ביחס למיתתם של מלכיהם בכלל, ושריפת כלי תשמישם של המלכים עם מותם בפרט, מציג התלמוד מחלוקת בין גישתו של ר' מאיר לזו של חכמים. במהלך הדיון מגיעה הגמרא למסקנה הבאה: "…אלא, דכולי עלמא – שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא". כלומר, ההיתר לשרוף את תשמישי המלכים (ראו רמב"ם הל' אבל יד,כו) נעוץ בכך שהשריפה היא ביטוי לחשיבות של המלך, ואינה משום חוקה של עבודה זרה, שאסורה. מכאן ניתן להגיע למסקנה פשוטה, שחוקת הגויים אינה קשורה לענייני כבוד וחשיבות. ובמקום שמסתיימים הגינונים הנובעים מכבוד והערכה, או שיקולים אנושיים אחרים, שם מתחילות הבעיות של חוקות הגויים, הקשורות בפולחן פסול.
אולם, סוגיה אחרת, בסנהדרין נב,ב, מגלה לנו נימה שונה. שם, בעקבות מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים בשאלת אופי ההמתה של מי שהתחייב בסייף (לשיטת ר' יהודה ההמתה דומה לגיליוטינה של המהפכה הצרפתית, ואילו לחכמים מדובר בהנפת חרב), מסביר ר' יהודה שאיננו יכול להסביר כדברי חכמים שכן האופן שהם מציעים זהה לזה של מלכות העכו"ם. אולם, לחכמים תשובה מעולה לר' יהודה. לשיטתם, מאחר שהסייף כתוב במפורש בתורה, אזי אין בו יותר משום חוקות הגויים. מסקנת הסוגיה שם לענייננו סותרת את מסקנת הסוגיה בעבודה זרה יא,א (כבר העירו על כך רבותינו הראשונים, ראה לדוגמה את דברי בעלי התוספות בשתי הסוגיות). במסכת עבודה זרה למדנו שכל פעולה שיש בה הגיון אנושי ותועלת ברורה – אין בה משום חוקות הגויים. מנגד, בסנהדרין למדנו שרק פעולה שכתובה מפורשות בתורה מותרת, על אף ההגיון שלה. ומנגד, כל פעולה שנוהגים בה הגויים, ואינה מפורשת בתורה – נאסרה משום חוקות הגויים.
בשלחן ערוך לא מצאנו הכרעה בסוגיה (יורה דעה קעח,א):
"אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים… ולא ילבש מלבוש המיוחד להם. ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם…".
אולם, הערת רמ"א משמעותית ביותר לדיון:
"…אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו. וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר… לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי".
דברי רמ"א הללו נסמכים על רוב מנין ובנין של רבותינו הראשונים, בני ספרד ואשכנז גם יחד (תוספות, רבנו נסים, מהר"י קולון, ועוד רבים). לפי גישתו של הרמ"א נראה ברור שאין שום חשש מלהנהיג הנהגה שיש עימה תועלת, ושנועדה להנציח את הנופלים במערכות ישראל או בשואה האיומה. אדרבה, כל עוד מנגנון ההנצחה לא שימש את הנכרים לצורך עבודת אלילים, או שיש בו מימד בוטה של פריצות, אין בדבר כל חשש. יחד עם זאת, היה מי שחלק על ההיתר של הרמ"א, בעקבות הסוגיה שהזכרנו ממסכת סנהדרין.
הגאון מוילנה, הגר"א, בביאורו לשו"ע (ד"ה וכ"ז) מסיק שאין להקל כגישתם של הר"ן ומהרי"ק, כי אם יש לחשוש בכל דבר ודבר לענין חוקות הגויים. רק סניף אחד להיתר משייר הגר"א, והוא שדברים שהיינו אנו מגיעים אל החיוניות שבהם לבד – בהם אין איסור. לכן, לדוגמה, אין איסור ללבוש חולצות, על אף שגם הגויים נוהגים כן. שהרי, אם הגויים לא היו ממציאים את החולצות היינו אנחנו נאלצים להמציאן. אולם, גינוני נימוס והתנהגות, שאינן נחוצים, ואינם פרי הכרח של הקיום האנושי, כדוגמת צפירת זיכרון, שיתכן שנלמדה מאומות העולם – באלה אין היתר כלל.
הלכה למעשה, מרבית הפוסקים לא חששו לחומרת הגר"א כלל, והקלו כרמ"א וכרוב הראשונים (כאן המקום להעיר שיש ראשונים שהקלו עוד יותר. ר' אליעזר ממיץ, מחבר ספר היראים, סובר שרק האיסורים שחכמים כבר פירשו בתלמוד נאסרו, ואין להוסיף שום מנהג חדש בענייני חוקות הגויים כלל; כן יש שביארו שכל האיסור אינו אלא כאשר מתכוון היהודי להדּמות לגוי, אך לא כשהוא שומר על זהותו היהודית. כך עולה מתוך דברי הרמב"ם והחינוך בסוגיה).
אולם, גם לשיטת הגר"א, יש שהעירו שאין לאסור את מנהגי ימי הזיכרון והעצמאות שלנו, ובכלל זה את שימושינו בדגל, המנון, צפירות וטקסים. [הערה זו מובאת במאמרו של הרב יהודה הרצל הנקין, קימה לכבוד הנופלים ביום הזכרון, תחומין ד]. זאת בשל שני טעמים. האחד, המתבסס על דברים שכתב ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, הוא שהגויים מעולם לא הנהיגו את גינוני הלאומיות שלהם על רקע דתי. המניע שלהם היה לאומי בעיקרו, או ליתר דיוק: אזרחי. בשל כך, כאשר ציינו בצרפת או ברוסיה את זכר הנופלים, כללו בכלל זה גם את הנופלים היהודיים. כנ"ל לגבי המנונים ואנדרטאות, וכיו"ב. מאחר שכך, מעולם לא היה מדובר במנהגי הנכרים לטובת האלילות או ההתאגדות של עובדי האלילים. זהו לא מנהג הגויים בדווקא, אלא מנהג בני אדם, ובכללם גם ישראל. מאחר שהגויים עצמם לא הפקיעו מהמנהג את ישראל (זאת בניגוד למנהגים עליהם דיברו חז"ל, שהתאפיינו כסמלים של כמרי עבודה זרה), אין סיבה לכנות מנהגים אלה בשם "חוקות הגויים". טעם נוסף שהביא הרב הנקין להיתרו על פי הגר"א, הוא שאכן מצינו בתורה מנהג לקום באופן שמכבד את הזולת. כך הוא הדין ב"מפני שיבה תקום", כך היא ההלכה בכניסת אביו לחדר, וכך היא ההלכה גם בבית המקדש, שהרי לא הייתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. ומכאן, שאפילו לשיטת התלמוד בסנהדרין, שאין בכלל חוקות הגויים אלא רק מה שהותר במפורש בתורה, מצאנו שכיבוד והתייחדות בעמידה אינם אסורים כלל.
סיכומם של דברים, הוא שהרוב המוחלט של הפוסקים אינם חוששים לחומרות של הגר"א בסוגייתנו, ומתירים כרמ"א כל גינון, גם אם מקורו באומות העולם, אם יש בו טעם והגיון. גם למלעיזים הדורשים עמידה בקריטריונים המחמירים של הגר"א ניתן להשיב תשובה בקלות.
אולם, כאן המקום לבחון את אותם ה"מחמירים" כשיטת הגאון, באמצעות מספר דוגמאות, שאינן בתחום המתבקש עליו יחשוב כל בר דעת, התחום בו הקל הגר"א: מדוע יקלו בכיתוב זהב וכסף על ספרי קודש, כדוגמת ספרי הדפוס הנוצריים הראשונים? מדוע יקלו בהשאלת משקלים ובניינים לשפה העברית משפות לועזיות? מדוע מותר לאמץ צורות לבוש שאפיינו אצילים נכריים בדורות עברו? מדוע מותר לספוג ללשון הדיבור והכתיבה מלים משפות נכריות, כאשר בידינו לשון הקודש? מדוע מותר לשתות קוקה קולה או לאכול פיצה? מדוע מותר לשלם, לקנות ולמכור בדולרים, יורו או כל מטבע זר, אם יש מטבע המיוחד ליהודים? ועוד כהנה וכהנה. כל בר דעת מבין שננקטת כאן איפה ואיפה, וניצול ציני של עמדה הלכתית שמעולם לא התקבלה על הציבור הרחב, ככלי ניגוח אידיאולוגי, ובלתי ענייני לחלוטין.
ואידך – זיל גמור.
(ראה גם שו"ת באהלה של תורה לגר"י אריאל שליט"א, סימן כג; שו"ת עשה לך רב, לגרח"ד הלוי זצ"ל, חלק ד סימן ד).
(תזריע מצורע תשסז)
