פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בין שתי צפירות אנו נעים בשבוע הזה. צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה וצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות הטרור.
בין שני ימי עצמאות אנו נעים בחודש הזה. בין יום העצמאות לעם ישראל אותו חגגנו בחג הפסח, לבין יום העצמאות למדינת ישראל אותו נחגוג בע"ה בשבוע הבא.
אין לך חודש יותר יהודי וישראלי מהחודש הזה הטעון בכל כך הרבה סמלים, רעיונות, משמעויות וחיבורים.
בני הדור הראשון, היו בני הדור ששתי הצפירות של השבוע הזה- היו טבועות וחרוצות בעמקי נשמתו ובמעמקי הווייתו. הדור הזה של בני הדור הראשון לשואה ולתקומה, הולך ומסתלק מאתנו.
הצפירות הללו הן צפירות מטלטלות, רועמות, מרטיטות ומלחיצות. שתי דקות של דממה קורעת ושל שקט זועק. שתי דקות של חסד ושל אחדות, שתי דקות של זיכרון מכונן ועמוק, ופחד משכחה ושחיקה.
אלו הן שתי דקות הכי קצרות והכי ארוכות. שתי דקות וכל הדמויות רצות בראש- הסבא מהרמפה באושוויץ והחברים מהטנק בלבנון, האם ותינוקה מגטו ורשה וטלי חתואל וילדיה מציר כיסופים. כולם כולם עוברים בסך באותן שתי דקות של צפירה שחופרת עד המקום הכי עמוק בנשמה, ומגרדת משם את תמצית ההוויה שלנו כאן.
שתי דקות של שליחות ואחריות. של שאלות נוקבות ולא מרפות. האם נהיה ראויים לפיקדון הזה שהופקד בידינו ? האם נשכיל לנצור אותו במקום הקדוש והשמור ביותר בתודעתנו ? האם נדע איך להעביר אותו הלאה לדורות הבאים- לילדינו ונכדינו- בני דור המחשבים, הווצאפ ומסכי הפלאזמה ?
איך מצליחים לתרגם שישה מיליון לשפה הישראלית של 2017 ? איך אפשר לתרגם יותר מ-24,000 הרוגים ונרצחים לשפת כלל ישראל ולשיח הישראלי של תשע"ז ? איך אפשר לחבר בין עבר לעתיד באותן שניות חמקמקות של הווה מתעתע ?
לפני שבועיים בליל הסדר יצאנו שוב ממצרים, לאחר שכבר יצאנו משם לפני יותר מ-3000 שנה.
בשבוע הבא בע"ה, בימי הזיכרון והעצמאות ניכנס שוב לארץ ולמדינת ישראל, לאחר שכבר נכנסנו אליה בעבר עם יהושע בן נון, עם עזרא ונחמיה, ועם לוחמי המחתרות וחיילי צה"ל.
מטען היסטורי כבד מונח על כתפינו, ועתה, כשבני הדור הראשון ודור המייסדים מסתלקים מאתנו- המטען נעשה כבד שבעתיים.
בין שתי הצפירות- זו של יום השואה וזו של יום הזיכרון- אנו נעים במעגל חיינו. בדמינו חיים, בדמינו חיים.
(תזריע מצורע תשעז)
