הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ספרות יפה וענפה על ענייני יום העצמאות הולכת ויוצאת לאור בשנים האחרונות. חלקים גדולים של ספרות זו יונקים מבית מדרשו של הראי"ה קוק ותלמידיו, ומטבע הדברים מקורה הכמעט בלעדי של יצירה תורנית זו הוא ארץ ישראל.
עם זאת, מן הראוי לשים לב ליצירות תורניות חשובות שנכתבו בניכר, ושביקשו לשרטט את מהותם של ימי העצמאות והזכרון, מתוך ראיית התפקיד הכללי שיש לתקומת ישראל בארצם להתליך ההתפתחות של עם ישראל כולו בכל מקום שהוא.
חיבור מסוג זה הוא אור גאולת ישראל של הרב אהרן ראובן טשארני, רב בבֶּיוֹן, ניו ג'רזי. בשנת תשכ"ד הוציא לאור הרב טשארני את ספרו המדובר, שבעמוד השער שלו כתוב:
"תקומת מדינת ישראל. ניסי ה׳ באור אתחלתא דגאולתנו. מתי נזכה שתאיר עלינו ועל כל העולם אור הגאולה השלמה? מתי יקוימו דברי נביאנו שאור ה׳ תפוץ בכל העולם, וישראל יהיה אור לגויים? מתי תהיה שאיפות האומות: ״נהיה כבית ישראל גוים״? מתי יאמרו האומות לנו: ״בית יעקב לכו ונלכה באור ה'? ".
היפה בכותרת זו הוא שיש בה גם הודאה גדולה על העבר, אך גם ציפייה ותקווה גדולה לעתיד. הרב טשארני מצהיר שללא ספק מדינת ישראל היא אור א-להי, היא קידוש ה' גדול בעולם, היא תקומת העם היהודי (כך לאורך כל הספר כולו). עם זאת, הוא רואה במדינה הזדמנות, כלי חשוב וקדוש למימוש ייעודיו הרוחניים הנשגבים ביותר של העם היהודי.
ברצוני להתמקד כאן בנקודה אחת שעולה מתוך הספר, במאמר שכותרתו: "מי הם ציונים מצויינים, ציונים אמיתיים?". מאמר יפה זה מסכם בצורה נאותה את הספר כולו, ויש בו בשורה הולמת גם לדורנו אנו, ולעם היושב בציון.
תחילת המאמר בניתוח המושג "ציון", שאנו כל כך רגילים להשתמש בו. נכון הוא שציון היא כינוי לעיר הקודש ירושלים. כך מצוי בתנ"ך, החל מספרי שמואל ומלכים. בספר שמואל (שמ"ב ה, ז) מובא ש"מצודת ציון" היא עיר דוד. במלכים (מל"א ח, א) מובא שעיר דוד, היא ציון, היא המקום בו מצוי ארון הברית, וממנה מעלה אותו שלמה לתוך המקדש. מני אז המילה ציון משמשת במקביל הן שם לארץ, הן שם לירושלים, והן שם לעם ישראל. בנקודה זו מבקש הרב טשארני לחדש את חידושו. מה המיוחד בשם ציון, שמאפשר החלתו על כל כך הרבה דברים שונים?
דבריו מתבססים על הירושלמי תענית פרק ד הלכה ב:
"שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. ושלשתן בפסוק אחד, 'ואשים דברי בפיך' – זו תורה, 'ובצל ידי כסיתיך' – זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עסוק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצילו של הקב"ה. הדא היא דכתיב 'מה יקר חסדך א-להים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, לנטוע שמים וליסוד ארץ' – אילו הקרבנות, 'ולאמר לציון עמי אתה' – אילו ישראל.
אמר רבי חיננה בר פפא: חיזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה, 'ולאמור לציון עמי אתה' ".
הלימוד של הגמרא נסמך על הפסוק מישעיהו נא, טז: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". לאמור לציון עמי אתה – כלומר באמצעות הדברים המנויים לעיל הופכים עם ישראל להיות בבחינת ציון. כאן קובע הרב טשארני קביעה מרתקת. דבר המצויין הוא דבר הנבדל מאחרים, מיוחד ושונה. שמעון הצדיק מלמדנו שעם ישראל נ בדלים מאומות העולם בתורה, בעבודה (קרבנות) ובגמילות חסדים. דברים אלה, לפי שמעון הצדיק, הם המשנים את ישראל בין האומות, והופכים אותם למיוחדים, למצויינים.
ממילא, קובע הרב טשארני, גם ארץ ישראל איננה ציון באופן אוטומטי. היא הופכת לציון אם יש בה פריחה של תורה, של עבודה (כלומר של קיום מצוות מעשיות) ושל גמילות חסדים. האינטלקט, בקודש ובחול, שמירה על קדשי ישראל וצדק חברתי של גמילות חסדים, הם המפתחות לעצמאותה של האומה ולשגשוגה. אם שלושה תנאים אלה מושגים הארץ הופכת לציון, וכל מי שפועל למען שלוש מטרות אלה הוא הציוני האמיתי.
כך מסכם הרב טשארני את דרשתו היפה:
"הבה נשתדל ונתאמץ להעמיד את עולמנו אנו במדינת ישראל ובתפוצות על הג׳ יסודות שהתוה וציין לפנינו שמעון הצדיק נשיא ישראל, ובני ישראל ומדינת ישראל יהיו ״ציונים מצוינים, ציונים
אמיתים״, שאבינו שבשמים יתפאר עמנו ויאמר: 'ישראל אשר בך אתפאר!' ".
(אמור תשעא)
