וחי בהם

בין שלל המצוות שמצויות בפרשיות אחרי מות וקדושים, מצויים שני פסוקים שהרבה גופי תורה תלויים בהם: "את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם, אני ה' א-להיכם, ושמרם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, אני ה' " (יח, ד-ה).
המצווה "ללכת" במשפטי התורה ובחוקותיה, מבטאת את מהותה של ה"הלכה", שכדברי רבי נתן בר יחיאל מרומי, בעל "הערוך", אמורה לבטא "דבר שהולך ובא מקודם ועד סוף, או שישראל מתהלכין בו".
אכן, ההלכה חייבת ל"התהלך", לבטא את הדינאמיות של דבר ה'. הדיבר "וחי בהם", מבטא את החובה לחבר הליכה זו ל"חיים", לחיי המעשה, ולאפשר לכל הדבקים בהלכה לחיות על פיה, למרות הקשיים שהיא מציבה לעתים בדרכם.
כל מי שחווה את התהליך העמוק שמלווה את פסיקת ההלכה, או, למצער, טעם את טעמו מלבר, מבחוץ, יודע מהי טעמה של יצירתיות, אנושיות, רגישות.
לא ייפלא אפוא שבמשך מאות רבות של שנים, עומדת ההלכה במוקד ההוויה היהודית, משפיעה על נושאי דגלה ומושפעת מהם, ובוראת מחומריה עולם שלם של חוכמה בינה ודעת, הנובע מתוך החיים ומצמיח מהם אילנות גדולים. ועם זאת, עולם הפסיקה ההלכתית שרוי בימינו במשבר עמוק.
ולא שחסרים, חס ושלום, פסקי הלכה או ספרי הלכה. רק באחרונה הופיע ספר הלכה למדני, בן כ-400 עמודים(!), העוסק בשאלה המרתקת והרת הגורל איזו ברכה יש לברך על אכילת "במבה". למען הסר ספק, כשאר חלקי ההלכה – גם הלכות ברכות, על כל רובדיהן, חשובות ויקרות בעינינו. גם הסוגיה הנדונה עשויה להיות מרתקת כשלעצמה מבחינה תיאורטית. אך קיימת דיספרופורציה משוועת בין כמות האנרגיה שהושקעה בבירורה של סוגיה מעין זו, ובין עיסוק אינטנסיבי רוֹוֵחַ בזוּטֵי דברים של הלכות ספק ברכות מדרבנן (שכבר נדונו, למותר לציין, בעשרות ספרי הלכה אחרים), לבין עיסוק בגופי תורה שכרוכים, מצד אחד, באיסורי דאורייתא ובדיני נפשות ממש, כגון "התרת אשת איש לעלמא" וחשש ממזרות מצד אחד, ומצד שני טומנים בחובם סיכון לחיי אדם ואונאת דברים.
פער זה, בין הצרכים ההלכתיים והאתגר שניצב לפתחו של עולם ההלכה לבין המציאות זועק לשמיים. כך בנושא הצדק החברתי, כך בנושא העגונות ומסורבות הגט, כך בנושא השתלות איברים, כך בנושאים הלכתיים רבים אחרים שניצבים לפתחם של חכמי ההלכה.
עולמה של הלכה מנפיק מדי שנה מאות רבות של ספרים. ביניהם ניתן למצוא ספרים בני מאות עמודים, עם אלפי סעיפים קטנים ומראי מקומות. אך בהרבה מקרים – לא תמיד – ספרי ההלכה שיוצאים בשנים האחרונות הם ספרים שמשקלם הערכי והמהותי – להבדיל מזה הכמותי והפיזי – קטן ביותר.
כל הכללה חוטאת לאמת. עדיין לא פסו מקרבנו חכמי תורה אמתיים, ישרים ואמיצי לב, שעושים לילות כימים להביא מזור לאלמנות ויתומים, וחורשים כל תלם בשדה ההלכה על מנת למצוא פתרון ראוי, בתוך דל"ת אמותיה של הלכה, לעגונות, ממזרים ולשאר נדכאים. אכן, מספרם הולך ודל, וקולם נבלע בקול ההמולה הגדולה, של החומרות ויראת ההוראה, והחשש מפני "מה יאמרו". לשעבר רבו הרבנים שידעו למצוא– במסגרת ההלכה – פתרון לכל בעיה, ואילו היום רבים הם חכמי ההלכה שמוצאים בעיה בכל פיתרון. ככל שעוברות השנים, הולך ונשכח אחד מעמודי התווך של ההלכה היהודית, שמושפע בעליל גם מגישת ה"וחי בהם", והוא עקרון היסוד של "כוחא דהיתרא עדיף". על כלל גדול זה, שנקבע בתלמוד, כתב רש"י: "הכל – בניגוד לתלמיד חכם המתיר, שסומך על שמועתו – יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר". רוצה לומר: כדי לומר "אסור, אסור", יכול אדם להיות גם צורבא מרבנן, אך גם עַם הארץ מדאורייתא. לעומת זאת, מציאת היתר דורשת עמל רב, העמקה ומציאת פתרונות יצירתיים, ולא פחות מזה אומץ לב הלכתי ואישי כאחד. ולא לחינם דיברו חכמים על "כוחא דהיתרא", כוחו של היתר, הדורש הרבה כוח ואומץ לב.
לצערנו, "יראת ההוראה" אוחזת בכל. חובת "לא תגורו מפני איש" – מכללי היסוד של תורת ההלכה – הייתה במקרים רבים לאות מתה. רבים מחכמי ההלכה הגדולים בימינו מוכנים להודות, כמובן בחשאי, שהם כשלעצמם מוכנים היו לנקוט בגישות הלכתיות הרבה יותר נועזות ובנות פוטנציאל למציאת פתרונות למקרים הקשים ביותר, אלמלא חששם. חשש זה עשוי להיות חשש מפגיעה בסיכוי ילדיהם למצוא שידוך, חשש מפני "מה יאמרו" , ובמקרים קיצוניים אפילו חשש מפני פגיעה פיזית על ידי אנשים החושבים שמונו על ידי שמיים לקנא קנאת ה' צבאות. להכפפת רובם המכריע של רבני ישראל, בארץ ובחו"ל, ל"דעת תורה" של אדם אחד, שכינויו "גדול הדור" או "פוסק הדור" – ויהא גדול ככל שיהיה – אין אח ורע בתולדות ההלכה עד ליובל השנים האחרונות.
תהליך זה, מביא עמו פוטנציאל מסוכן לסירוס כל חשיבה הלכתית יוצרת ויצירתית, לעיקור פסיקת ההלכה והתהליכים שמלווים אותה מתוכה ומתוכנה. הוא מותיר אחריו שובל ארוך של טרגדיות אנושיות המשוועים לפתרון הלכתי הולך, אך פניהם מושבות ריקם.
מציאות זו מטילה צל כבד על היותה של תורת ישראל "תורת חיים". תורה שצומחת מן החיים, ונותנת פתרון ישים לבעיות החיים ולאנשים חיים.
(אחרי מות-קדושים תשסז)