וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב

בתחילת הפרשה מצוה הקב"ה על מתן יחס מיוחד לכהנים בכלל, ולכהן הגדול בפרט. יחס זה אינו קשור במישרין לעבודת המקדש, אלא הוא נוגע בכל ארחות החיים. על דברי המשנה (גיטין נט,א) שקוראים בתורה לכהן ראשונה, מפני דרכי שלום, מבאר התלמוד שמקור הדברים הוא כדלהלן (שם,ב):
"ר' חייא בר אבא אמר מהכא: "וקדשתו" – לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".
בהמשך קובע התלמוד שדין זה יסודו בדברי תורה, ומשמעותו דרכי שלום. וכן פסק הרמב"ם (הל' כלי המקדש ד, ב):
"וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן (=בכהנים) כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".
בירושלמי (ברכות ח,ה) אף מובא איסור בענין, וקביעת הסוגיה שם היא ש"כל המשתמש בכהן מעל", שכן הכהן – כלי קודש הוא, ואין להשתמש בו שימוש בעל אופי בזוי.
אף הרמ"א מביא הלכה זו, וקובע (הגהותיו לשו"ע או"ח קכח,מה, בדיני ברכת כהנים):
"אסור להשתמש בכהן, אפילו בזמן הזה, דהוי כמועל בהקדש, אם לא מחל על כך".
אולם, מדברי רמ"א אנו למדים שהפסיקה על איסור השימוש בכהן בזמן הזה אינה פשוטה כל עיקר, ואכן שאלה זו הייתה נתונה במחלוקת הפוסקים. הדיון בסוגיה מתחיל במעשה רב, אצל אחד ומיוחד מבין בעלי התוספות, הלא הוא רבנו תם, ר' יעקב בן מאיר, נכדו של רש"י. המרדכי בהגהותיו למסכת גיטין (סימן תסא) מביא סיפור על אודות ר"ת, שאחד מתלמידיו שהיה כהן יצק מים על ידיו. על כך הקשה לו אחד מתלמידיו, כיצד הוא מרשה שייעשה כן, והלא כל המשתמש בכהן מעל! ענה לו רבנו תם חידוש משמעותי מאוד הלכה למעשה, והוא שהכהנים אינם עוד בקדושתם, שכן רק בעוד בגדי הכהונה עליהם קדושתם עליהם, כמבואר במסכת זבחים יז,ב. אולם, תירוץ זה לא נשא חן בעיני התלמיד, והוא ביקש לברר מדוע אם כן אנו מכבדים עד היום את הכהנים בברכת המזון, ובעלייה לתורה, ובמיני כיבוד אחרים, הלא אין קדושתם עליהם! שאלה זו הביכה ככל הנראה את ר"ת, וגרמה לו לשתוק. אולם, תלמידו הנאמן, רבנו פטר (ראה דיון חשוב משמו בתוספות גיטין ח,א ד"ה ר' יהודה, לענין מעשרות בזמן הזה), הציל את המצב, בקובעו שבשל החורבן, התירו לכהנים למחול על כבודם. ולכן, על אף שאנו מצווים להמשיך ולכבדם, מכל מקום אם הכהן מוחל, מותר להשתמש בו בזמן הזה. וכן פסק הרמ"א, שאם הכהן מחל אין בשימוש בו משום מעילה.
אמנם, הפוסקים (שו"ת מהר"י ברונא סימן עה, ועל פיו הרב חיד"א בראש דוד לפרשת בהעלתך) העלו שיקול נוסף, והוא שבמקום שהמשתמש הוא רבו המובהק של הכהן, יש להתיר את השימוש בו. אך ר"ת, לעוצם מעלת ענוותנותו, לא רצה להביא נימוק זה, שכן לא רצה להשתרר על תלמידיו ולהתגאות בהיותו רבם המובהק.
היתר נוסף שניתן (ראה משנה ברורה על אתר) הוא כאשר הכהן מקבל שכר מלא על עבודתו, ואז מותר להשתמש בו כמלצר, או כנותן שירות אחר. אולם, כאשר עבודתו נעשית ללא קבלת תמורה, יש להזהר שלא יהיה בה כל מימד של בזיון או שימוש וניצול. דין זה נלמד מקושיה מפורסמת שהקשה בעל הגהות מימוניות (ידידו של המרדכי שהובא לעיל, באשר שניהם היו תלמידיו המובהקים של מהר"ם מרוטנבורג), על הרמב"ם, שפוסק שמותר למכור כהן כעבד עברי, אם אין לו כדי לשלם את גניבתו (הל' עבדים ג,ח). והקשה הכיצד, והלא זהו שימוש בזוי?! על כך ענו שם הכהן מקבל שכר על עבודתו הרי זה מותר, והעבד העברי מקבל שכר מלא על שירותיו.
שאלה זו זכתה לתתי שאלות נוספות, כדוגמת שימוש של כהן בכהן אחר (השאלה תלויה בחקירה, האם האיסור להשתמש בכהן נובע מחמת כבודו, ואז אין פסול בכך שהוא משמש כהן אחר, או שמא מחמת שתפקידו של הכהן הוא להקריב את לחם ה', ולא יעלה על הדעת שמי שזכה להיות עבד למלך מלכי המלכים ישמש הדיוט); שימוש בכהן בעל מום (שמצד אחד הריהו כהן לכל דבר, אך מן הצד השני איננו ראוי להקריב, ולכן לא נכון להחיל עליו את הפסוק: "כי את אשי ה' הם מקריבים…"), ועוד שאלות רבות.
ב"ה, עם הקמת מקדש ה' בקרוב, תתחדש שאלה זו לכל הדעות ביתר עוז, ונזכה כולנו להנזר משימוש בכהנים, שיעסקו בעבודת ה' ובהקרבת קרבנותיו.
[מקורות רבים נוספים לדיון הביא הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ו, או"ח סימן כב. מומלץ לעיין שם].
(אחרי קדושים תשסז)