איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאמר רבי לוי בשם רב חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה – כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים?! אמר לו הקב"ה: ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה?! ויקרא רבה ט"ו, ח.
מבט ראשוני בדרשה זו מעלה מספר תמיהות. ראשית כל, מדוע בכלל סבר משה שיש בראיית הנגעים משום פחיתות כבוד? כיום אמנם אין לנו ראיית נגעים, אך יודעים אנו שאנשי מעלה אינם רואים בעיסוקם ההלכתי בראיית כתמי דם נידה פגיעה בכבודם, אלא להפך – רואים הם בעניין זה חלק מתפקידם כמנהיגי הציבור. חז"ל אף ראו בכך את מעלתו הגדולה של דוד המלך: "כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא – רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" ( ברכות ד' ע"א).
גם תשובת הקב"ה למשה נראית לכאורה תמוהה. כיצד ההנאה ממתנות הכהונה אמורה לפתור את בעיית פחיתות הכבוד, אם אכן קיימת בעיה שכזו בקרבה למצורעים? האם לא זכאי הכהן למתנותיו גם ללא קשר לראיית הנגעים? והאם יש להבין את הדרשה בצורה פשטנית, לפיה הקב"ה מסכים שיש בראיית נגעים פחיתות כבוד – אך טוען שאהרון מפוצה על כך מבחינה כלכלית, או שמא אזכור מתנות הכהונה נועד לרמוז על עניין עמוק יותר?
ייתכן שאת המפתח להבנת דרשה זו ניתן למצוא בדרשה סמוכה בויקרא רבה, שאף היא מקשרת את הצרעת למתנות הכהונה:
'כתיב "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים… וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (ויקרא י"ב, ח) – ומה כתיב לאחריו? "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת" (ויקרא י"ג, ב). וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב"ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה – ואתה לא עשית כך, חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר "וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שם)…
כתיב "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (במדבר ה', י) – מה כתיב לאחריו? "אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (שם יב). וכי מה ענין זה לזה? אמר הקב"ה: אני אמרתי תן מתנתך לכהן – ולא עשית כן, חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן שנאמר "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (שם טו).' (ויקרא רבה ט"ו, ו – בתרגום לעברית).
שתי דרשות הסמוכים טומנות בתוכן מסר זהה: כאשר האדם לא משתית את חייו על קשר ראוי עם הקדושה, אותה מייצג הכהן – הקב"ה נאלץ לגרום לו לפגישה ישירה עם הטומאה (נגע צרעת או סטיית אשתו), על מנת שיזדקק לכהן בלית ברירה. אין ספק שהאשמה על אי בניית הקשר החיובי עם הכהן מוטלת קודם כל על האדם עצמו. אך האם ייתכן שהדרשה שלמעלה רומזת לכך שאם האדם מוכן לפגוש את הכהן רק במקרה שהקב"ה מטיל עליו נגעים – יש כאן גם אשמה מסויימת של הכהן?
בניגוד לראיית דם שפיר ושליה, שהם חלק טבעי וחיובי מהחיים הגשמיים והרוחניים של האדם ("לטהר אשה לבעלה") – בראיית נגעים אכן יש פחיתות כבוד, כדברי משה. אם ננגע האדם מאחר ולא היה מעוניין בקשר חיובי עם הכהן, כפי שטוענות שתי הדרשות, וכעת הגיע אל הכהן מחוסר ברירה – נראה שבאמת יש כאן רמז לפחיתות בכבודו ובמעמדו של הכהן, בשל עצם העובדה שהאדם אינו מעוניין מרצונו החופשי בקשר.
ואולי יש כאן גם רמז לכך שהכהן ראוי במידת מה לפחיתות כבוד זו? ואולי אמור הכהן לערוך בדק בית פנימי על צורת הנהגתו, ולשאול את עצמו מדוע מלכתחילה לא הצליח למסד קשר חיובי עם אותו אדם – קשר שהיה מונע את הצורך להגיע למציאות של ראיית הנגעים? ייתכן אף שעליו לבדוק אם לא דבקה בו חלילה משהו ממידתם של בני עלי הכהנים, שגרמו לכך שהפסיקו ישראל לעלות למשכן ה' שבשלה, והעדיפו את פסל מיכה מפני ש"פתו מצויה לעוברי דרכים" (ראה סנהדרין ק"ג ע"ב).
משל למה הדבר דומה? למציאות שבה המפגש המשמעותי ביותר של האדם החילוני עם עולם הרבנות הוא בשעה הקשה של גירושין וצורך בסידור גט. ייתכן שעיקר האשמה מוטלת על האדם החילוני, שנמנע מכל קשר של ייעוץ והכוונה רוחנית עם הרב לאורך ימיו ושנותיו – אך מה ניתן ללמוד על דמותה של הרבנות אם האדם פוגש בה רק בשעה שאין לו כל ברירה אחרת? מובן גם שאין סיכוי לפתיחת קשר ראוי וחיובי בין המתגרש לבין הרב, כמו גם בין המצורע לבין הכהן, בשעה שנקודת המפגש ביניהם היא כל כך כואבת ושלילית.
את תשובת הקב"ה למשה "ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה", ניתן לראות כתשובה דו-משמעית. לכהן יש אפשרות לדאוג לבניית קשר ראוי וחיובי עם האדם, וממילא לא רק שלא יאלץ לראות את נגעיו, אלא אף יהנה מכ"ד מתנותיו. אך באם לא יתאמץ הכהן לעסוק בבניית קשר רוחני ראוי, לא רק שלא יזכה לכבוד ויקר – אלא יאלץ לפגוש את האדם דווקא בשעתו הכואבת, ודווקא כאשר האדם מגיע אליו במופגן מחוסר ברירה, ואכן בצדק יחוש הכהן בפחיתות מעמדו וכבודו.
(תזריע תשסח)
