ברכות מברכות

מדרש רבה על פרשת השבוע דורש את סמיכות הפרשיות בין טומאת האשה היולדת לבין טומאת המצורע (פרשה טו אות ו):
"ר' אבין בשם ר' יוחנן אמר: כתיב "ואם לא תמצא ידה די שה" [על היולדת נאמר שהיא צריכה להביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת; ואם אין באפשרותה להביא כבש, תביא שני תורים או שני בני יונה]. ומה כתיב בתריה – "אדם כי יהיה בעור בשרו". וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב"ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה, ואתה לא עשית כך; חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר: "והובא אל אהרן הכהן".
בפשטות המדרש משתמש כאן באיום ובהפחדה בעונש – אם לא תביא קרבן יולדת, ואולי אפילו אם תביא קרבן שאינו באמת לפי כוחך, כגון אם תביא שני בני יונה למרות שבמצבך הכלכלי אתה יכול להרשות לעצמך להביא כבש – עונשך יהיה לבוא אל הכהן בנסיבות פחות סימפטיות, כאשר יהיה בך נגע צרעת ותיאלץ לבוא אל הכהן שיטהר אותך (וכמובן שגם הקרבנות של המצורע ייזקפו לחובת חשבונך בבנק…)
אך מהמשך המדרש אנחנו מגלים שיש כאן לא רק הפחדה וייראת העונש, אלא עיקרון רוחני מקיף שבא לידי ביטוי במערכות חיים רבות ושונות:
"אמר רבי לוי: ברכות מברכות את בעליהן, וקללות מקללות את בעליהן. (דברים כה) "אבן שלמה וצדק יהיה לך" וגו' – אם עשית כן, יש לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן – "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה"; אם עשית כן, לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן ומה ליקח ומה למכור. אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי "לא תעשה איפה גדולה וקטנה" ועשית – חייך שאפילו בקטנה אינו מספיק אותו האיש. ודכוותה [=וכמוה אנו מוצאים עוד דוגמא:] (שמות כ) "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" – אם עשית כן, חייך שאפילו של עץ ושל אבן אינו מספיק בידו שתהא לו".
מדרש זה מופיע לפנינו בפסקה נפרדת (שם אות ז), אך ברור שאין לו שייכות לפרשתנו לולא המדרש שקדם לו, שהרי המדרש דורש כאן פסוקים מספר דברים ומספר שמות, ולכאורה אינו מתייחס לפרשתנו כלל. אלא שמדרש זה הוא המשך ישיר למדרש הקודם, והוא מבאר את העיקרון הבסיסי שעליו מושתתים יסודותיו של המדרש: ברכות מברכות את בעליהן. המציאות היא הפוכה מכפי שניתן היה לחשוב – אנו היינו חושבים שככל שאדם ייתן יותר לזולתו, יחסר ממנו; וככל שהוא יתחמן יותר וינסה להשיג יותר, גם אם בדרך שאיננה כשרה – ירוויח ויתעשר. חז"ל מלמדים אותנו שלא כך הוא – המברך יתברך, מי שנותן משלו דווקא הוא זה שמקבל ברכה.
יש כאן יסוד עמוק: האדם נברא להיות צינור שדרכו עובר השפע האלוקי, לא רק כלי מקבל. כאשר האדם רוצה להיות רק כלי לקבל את השפע שיש בעולם, יש גבול למידת השפע שהוא יכול להכיל – גם הכלי הגדול ביותר הוא מוגבל. לעומת זאת, אם האדם בוחר להיות צינור, כלי שפתוח לקבל אך גם פתוח להעביר ולתת – אז הקב"ה משפיע עליו שפע ללא גבול.
כך מתבארים הפסוקים: "אבן שלמה וצדק יהיה לך" – אם תעשה כך, יהיה לך; ולעומת זאת "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" – אם תעשה כך, לא יהיה לך. שכן אם אינך מבין שאתה רק צינור לשפע האלוקי, ואתה מנסה לרמות ולשקר כדי להשיג עוד ועוד שפע חומרי, הרי בסופו של דבר לכלי שלך יש יכולת קיבול מסויימת, וכשתנסה לעבור אותה עלול הכלי להשבר.
זהו גם היסוד העומד מאחורי הכלל המפורסם "עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר". לא מדובר כאן בשכר מצווה בלבד, אלא בעיקרון קוסמי: אם אתה מעשר, הרי אתה מבין שאתה רק צינור, שאתה מקבל ואף נותן; ומתוך כך תתעשר ותקבל שפע טובה וברכה.
יהיו הדברים לעילוי נשמתה של אחותי היקרה שולמית חיה ז"ל, שנסתלקה מאיתנו בליל הפורים לאחר ייסורים קשים, ובכל חייה – ובייחוד בתקופת מחלתה – הקרינה והשפיעה על סביבותיה אך ורק נתינה ללא גבול וללא מיצרים, והייתה צינור לשפע האלוקי הגשמי והרוחני בעולם.
(תזריע תשסח)