מצות שמיטת הארץ מופיעה כמה פעמים בתורה וגם בפרשתנו: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה, ב). טעמים רבים נתנו לפשר הציווי לנטוש את הקרקע ולהפקירה, מהפן האמוני והחברתי. נתעכב רק על הטעמים הקשורים לאקולוגיה של השדה החקלאי.
הראשון בהם מופיע אצל הרמב"ם: "כדי שירבה יבול האדמה ותתחזק בהברתה" (מו"נ ג, לט). גידול אינטנסיבי רב שנים גורם להכחשת הקרקע, דהיינו, להתמעטות המינרלים החיוניים להתפתחות היבול. דבר זה בא לידי ביטוי בירידה בתנובת היבול. שמיטת הקרקע אחת לשש שנים מאפשרת להשלים את מלאי המינרלים והחומר האורגני שנגרע ממנה. החקלאי היה מודע לכך שניצול יתר של הקרקע בסופו של דבר יביא מפח נפש, ובמקום חיטה ושעורה שזרע יעלו מהקרקע קוצים. איוב מתאר בצורה ציורית כיצד הקרקע זועקת בשל ניצול כוחה והעונש על כך. כך הדברים מובאים בדרך ציורית בספר איוב:
"אִם-עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן. //אִם-כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי-כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי// תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת-שְׂעֹרָה בָאְשָׁה (איוב לא, לח-מ)".
ייתכן, שברעיון זה ניתן להסביר מדוע ה' העדיף את מנחת הבל שנעשתה "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן", כלומר, מהמשובחים ביותר, ולא סתם מ"מִפְּרִי הָאֲדָמָה" כמו קין (בראשית ד, ג-ד). קין עבד את האדמה באינטנסיביות והתיש את כוחה ולכן היבול שלו היה ירוד. דבר זה נרמז בעונשו: "כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ" (שם, יב).
הפתרון של הקדמונים להשבחת הקרקע היה לעבד את החלקות לסירוגין (מחזור זרעים) או לזבל את הקרקע. זיבול הקרקע אינו נזכר במקרא אך הוא מופיע רבות בתקופת המשנה והתלמוד. החומר העיקרי לזיבול היה מגללי הצאן והבקר. אחד מחסרונותיו של זבל זה שהוא מכיל או מעודד התפתחותם של צמחי רעים (סגיטלים) המתחרים עם צמחי התרבות ולהתרבות מזיקי קרקע שעלולים לגרום למחלות צמחים ולהתפשטותם. הכוונה היא למגוון מזיקים, כמו פטריות ונמטודות (תולעים) שהולכים ומתרבים משנה לשנה. שנת השמיטה מאפשרת לקרקע לנֹחַ; ללא חריש שמאוור את הקרקע וסופח לחות, וללא זריעה וזיבול. כך אין למזיקי החקלאות מזון לקיומם ומחזור החיים שלהם נפסק. לאחר שנת השביעית אוכלוסיית המזיקים בקרקע היא נמוכה והדבר מאפשר לקבל יבול נקי יותר ולמעט בהדברה.
שנת השמיטה באה להזכיר לאדם שהקרקע אינה בבעלותו, אלא קיבלה פקדון מאת ה': "כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג). לכן בפרשתנו מודגש פעמיים ששביתת הארץ היא "שַׁבָּת לַה'" (כה, ב-ד). לאדם ניתנה האפשרות לנצל את משאבי הטבע לצרכיו ויחד עם זאת לשמור עליה, באיזון עדין: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב, טו).
(בהר בחוקותי תשפ"א)