שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ

בפרשת החדש אנו קוראים את דיני פסח מצרים, שהיו שונים מדיני פסח דורות. אולם, כמה מן ההלכות משותפות לשני החגים, בעיקר בנוגע לדיני אכילת המצה. המתבונן לאורך פרשת החדש ימצא שכמה פעמים קובעת התורה שיש מצווה לאכול מצות לא במשך הלילה הראשון, או החג הראשון של הפסח, כי אם לאורך כל שבעת ימי החג (שמות יב, טו-כ):
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב… בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".
על נקודה זו עונה המכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דפסחא פרשה ח. המכילתא, קרי מדה לימודית, היא מדרש הלכה קדום, מתקופת התנאים (ככל הנראה קדום אף למשנה). ההבדל בין מדרשי ההלכה למשנה ולברייתות הנוספות לה (כדוגמת התוספתא) הוא שמדרשי ההלכה מסודרים על סדר התורה, והם מהווים פרשנות הלכתית רצופה ומסודרת. נלמד כאן את הדרשה העוסקת בזמני אכילת המצה מדין תורה, ונבאר שלב אחר שלב:
"שבעת ימים מצות תאכלו. לעשות הראשון חובה, ושאר הימים רשות. אתה אומר לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה? תלמוד לומר: 'בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות' – הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון ראשון, לעשות הראשון חובה ושאר כל הימים רשות".
המכילתא, כהרגלה בקודש, פותחת במסקנה הלימודית. אולם, תהליך החשיבה הלוגי של המכילתא מחייב ערעור על כל הנחה מוקדמת. לפיכך, ההנחה הראשונה, לפיה היום הראשון הוא חובה באכילת מצה, ושאר הימים אינם אלא רשות, עומדת למבחן אל מול לשון הפסוק הברורה: "שבעת ימים מצות תאכלו"! אולם, העובדה שיש פסוק מפורש המלמד על היום הראשון, מאירה לנו באור שונה את מצוות התורה על שבעת הימים.
[אמנם, חדי העין ישימו לב שהכתוב שמדבר על הראשון דיבר על ארבעה עשר, קרי ערב פסח שלנו, ולא על חמשה עשר, החג הראשון של פסח! אכן, כנראה שכוונת הדרשה כאן היא ללמוד בארבע עשר יום לחודש, ובערב, קרי תחילת חמשה עשר, תאכלו מצות (ראה תרגום ירושלמי על אתר).]
הדרך לשלב בין שני המקראות – ביום הראשון יש חובה, ובשאר הימים – רשות (לא ברור אם מדובר ברשות שהיא גם מצווה, או ברשות סתם). מכאן אנו יכולים להסיק שתכליתה של המכילתא, בין השאר, הוא ליצור הרמוניזציה מוחלטת בין פסוקי התורה. בזכות המאמץ לשלב בין הפסוקים השונים אנו מקבלים מערכת הלכתית מסודרת, שנותנת מענה למירב בעיות הפשט בתורה.
המכילתא ממשיכה:
" 'שבעת ימים מצות תאכלו'. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו, וכתוב אחד אומר 'ששת ימים תאכל מצות' (דברים טז, ח). כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? השביעי הזה בכלל היה, ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל. מה שביעי רשות, אף כלן רשות".
המכילתא ממשיכה במאמציה לבסס את ההנחה שנקבעה לעיל, שעד כה היתה רק תוצר של סברה בכדי לגשר בין שני פסוקים סותרים. כעת, מכח הקושיה הנוספת, הסתירה בין תחולת המצווה, ששה ימים או שבעה, מגיעה המכילתא למסקנה הלוגית שיש לחלק את שבעת ימי החג לשני חלקים, האחד בן יום אחד, והשני בן ששה ימים. חלוקה זו מותירה אותנו שוב עם התשובה המוכרת, ביום הראשון – חובה, ובשאר ימי החג – רשות.
"או מה השביעי רשות אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: 'בראשון בארבעה עשר יום לחדש' – הכתוב קבעו חובה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. השביעי היה בכלל, ויצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל – מה שביעי רשות אף כולן רשות".
כאמור, המכילתא נוהגת להערים קשיים על עצמה, במטרה לבסס עוד יותר את הכיוון הפרשני שבו היא נוקטת. גם כאן מעלה המכילתא שאלה, שניתן לפרש אותה בכמה אופנים, אך אנו נבאר אותה באופן אחד בלבד. הכתוב שהפריד בין היום הראשון לששת הימים שלאחריו דיבר על היום הראשון, ולא על הלילה. אולי, מעירה המכילתא, יש ללמוד שכשם שששת הימים האחרונים של החג רשות, בניגוד ליום הראשון, כך גם הלילה הראשון יהיה רשות, בניגוד ליום הראשון?! אולם, הכלל של "עליך לומר כלשון ראשון" מלמד שלגבי הזמן שיש בו ספק, הלילה הראשון, עלינו לדורשו כמו שראוי לדרוש את היום הראשון. שהרי הוא סמוך אליו, ואף הגיוני שיסתפח אליו, כי הוא איננו כלל חלק מששת הימים האחרונים, והוא אף מקדים את היום הראשון עצמו. לפיכך, חזרנו לעקרון המכונן, שיש להבחין בין היום הראשון לששת הימים האחרונים. כזכור, הבחנה זו התבססה על היום השביעי, שעליו רמזה התורה כבר שהוא רשות (מכך שבמקום אחר חייבה רק ששת ימים), וממילא, הוא יצא מן הכלל (של ששת הימים האחרונים) בכדי ללמד על הכלל – שבכל ששת הימים האחרונים אין חובה לאכול מצה, אלא רק רשות יש.
המכילתא מעניקה לנו נסיון אחרון של לימוד:
"דבר אחר: כתוב אחד אומר 'ששה', וכתוב אחד אומר 'שבעה'. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? אלא ששה מן החדש, שבעה מן הישן".
כלומר, חזרנו לסתירה שבין ששה ימים לשבעה ימים. הדרך לפתרון הסתירה, מסבירה המכילתא, נעוץ בהכרה שששת הימים ושבעת הימים חופפים הם. לפיכך, אני מניח שהשבעה כוללים את הששה, והששה, שנשנו לאחר מכן, באים להוציא מתוך שבעת הימים, מתוך רמת חיוב אחת, לרמה אחרת של מצווה. הדין העקרוני, אלמלא הכתוב מספר דברים, היה שלאור ספר שמות חובה לאכול שבעה ימים מצות. אולם, התורה חזרה בספר דברים וכתבה שאכילת מצות היא מצוה רק ששה ימים. ברור שהתורה התכוונה שמתוך שבעת הימים עליהם דברנו יש ליטול ששה ימים, ולהניח שלגביהם המציאות שונה. סביר שששת הימים יהיו האחרונים, שאלמלא כן לא ברור כיצד בכלל נוצרת מסגרת של שבעה ימים, ובמיוחד לאור העובדה שכתוב מפורש הורה שבראשון בארבעה עשר אוכלים מצות (ראה לעיל). לפיכך, נסיק שיש להוציא מן הכלל את ששת הימים האחרונים, ומכאן שבהם לא תהיה חובה, אלא רשות בלבד.
עלה לנו שמשתי זויות הגיוניות ניתן להסיק את ההנחה היסודית, שחיוב מצוות מצה הוא רק ביום הראשון.
המכילתא דר' ישמעאל היא מדרש הלכתי, מבית מדרשו של ר' ישמעאל, שהיה בר פלוגתא מפורסם של ר' עקיבא. ברבות השנים (בעיקר בשבעת העשורים האחרונים) הלכה והתחוורה העובדה שר' ישמעאל ור' עקיבא מייצגים שתי גישות עקרוניות בכל הנוגע לפרשנות הכתובים. בעוד בית מדרשו של ר' ישמעאל מתאפיין בכללי יסוד מופשטים, אותם הם מחילים על הכתוב בתורה, אצל ר' עקיבא הפרשנות היא יותר אינטואיטיבית והקשרית, ופחות דוֹגמטית. אולם, רק על ספר שמות יש לנו שני מדרשים מובהקים מכל אחד מבתי המדרש. במקביל למכילת דר' ישמעאל יש לנו גם מכילתא דר' שמעון בר יוחאי, שמייצגת באופן מובהק את בית מדרשו של ר' עקיבא. דוגמה נאה לכך תהיה דברי המדרש על סוגייתנו (מכילתא דרשב"י יב, יח):
"עד יום האחד ועשר[ים] לחודש בערב. יכול את חיב במצה כל שבעה? תלמוד לומר 'עליו' (דברים טז, ג: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות") – עליו אתה חייב במצה, ואי אתה חיב מצה כל שבעה".
כיצד למדה המכילתא דרשב"י שאין חיוב כל שבעה, מההקשר שבו נאמר שיש לאכול מצה שבעת ימים. 'עליו', קרי על קרבן פסח. הקרבן נאכל רק בליל חמשה עשר, ומכאן שהתורה לא התכוונה גם לחיוב של מצות שבעה ימים.
"אם כן למה נאמר 'עד יום האחד ועשרים לחודש בערב', שיכול אין לי אלא בשעה שיש לך פסח, בשעה שאין לך פסח מנין? תלמוד לומר 'תאכלו מצות' – קבעו הכתוב חובה. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קים, ב<זמן> שאין בית המקדש קים מנין? תלמוד לומר 'בערב תאכלו מצות'. אין לי אלא בארץ, בחוצה לארץ מנין? תלמוד לומר 'בכל משבתיכם תאכלו מצות' ".
המכילתא מתמודדת עם כמה מצבים בהם אין קרבן פסח, ולכן היינו עלולים לחשוב שיהיה בהם חיוב של שבעה ימים, ולא רק חיוב של יום אחד. הלימוד האחרון, והחזק מכולם (כך נראה בהמשך) הוא שבכל מושבותיכם, קרי בכל מצב שבהם אתם נמצאים, עדיין חל עליכם חיוב של אכילת מצה. העקרון של המכילתא כאן הוא דרשה על הכפילות החוזרת ונשנית של הביטוי "תאכלו מצות" (שמות יב, טו: 'שבעת ימים מצות תאכלו'; שם יח: 'בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות'; שם כ: 'בכל מושבותיכם תאכלו מצות').
"אם סופנו לרבות עליו 'תאכלו מצות', 'בכל משבתיכם תאכלו מצות' (=קרי, תוך התעלמות מהפסוק המייחד את האכילה דווקא למציאות של קרבן, "בערב תאכלו מצות"), מה תלמוד לומר 'עד יום האחד <ועשרים לחדש>' (שהרי הוא מיותר, כי את הלימוד של צמידות לקרבן למדנו מדברים, ואת העובדה שגם בזמן שאין קרבן אוכלים מצות למדנו מהפסוקים האחרים)? אם אינו עינין לשלפניו תנהו עינין לשלאחריו (לפניו דיבר הכתוב על אכילת מצה, ולאחריו, בפסוק הבא, מדבר הכתוב על איסורי חמץ: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם")".
כלומר, אין חיוב ללמוד את הפסוק לפי הפיסוק המקובל שלו, אלא בבית מדרשו של ר' עקיבא דורשים סמיכויות, כפילויות, וריבוי של ביטויים חוזרים ונשנים בצורות שונות. כל דרשה הגיונית מתקבלת, גם אם איננה מתאימה לתבנית מחשבתית נוקשה ומסודרת.
מדרשי ההלכה של חכמי ישראל חושפים לפנינו טפח מדרכי הלימוד העמוקות והישרות שלהם, ופענוחם תובע זמן גדול. אולם, ברי שהלומד אותם על הסדר, מקבל באמצעות לימוד זה נופך רעיוני חשוב, המשלים את לימוד ההלכה במשנה ובתלמודים, ומעשיר את הבנת הקשר שבין סברותיהם של חכמי ישראל לכתובים.
(תזריע תשסח)