ולא יכלו להתמהמה – שלא נחמיץ עיתוי גורלי

ה'עיתוי הנכון' של כל פעולה הוא מרכיב חשוב ביותר בהתנהלות האנושית, של היחיד ושל הציבור. בעבר ובהווה. בכל תכנית פעולה, בעשייה ובניהול תהליכים.

בראש ובראשונה נדרשת ה'פעולה הנכונה', או המענה הנכון לבעיה שנוצרה. אם הם שגויים, המטרה לא תושג. אולם ה'עיתוי הנכון' של כל מעשה חשוב לא פחות. אם ה'פעולה הנכונה' תֵּעָשֶׂה מוקדם מידי היא לא תשיג את מטרתה, ובוודאי אם היא תֵּעָשֶׂה מאוחר מדי, לאחר שהנזק כבר נגרם, או כשכבר לא יהיה בפעולה תועלת ו'הסוסים כבר ברחו מהאורווה'. היא 'תחמיץ את השעה' ותגרום לתסכול ולתחושת החמצה קשה.

ניתן למנות סיבות שונות הגורמות להשתהות ול'החמצת השעה'. קושי ב'ראיית הנולד' וזיהוי ההזדמנויות או הסיכונים. אי הבנת גודל השעה או את חומרת הסכנה. חששות אמיתיים או מדומים מלפעול בזמן המתאים. עצלנות וחוסר רצון להתאמץ. בכולם כש'ירד האסימון' היה כבר מאוחר מידי. כולנו מכירים דוגמאות מן העבר להחמצות היסטוריות גורליות ברמה הלאומית שנהיו 'בכיה לדורות'.

ה'עיתוי הנכון' לכל דבר נקבע מצד ההנהגה האלקית. "כי לכל דבר יש זמן קבוע מתי יהיה" (רש"י קהלת ג א). אולם, לאדם יש בחירה חופשית להתאים עד כמה שניתן, את ה'עיתוי' לזמן המתאים לו, בבחינת: "וְדָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב" (משלי טו כג). דבר שאינו 'בְּעִתּוֹ' לא יצלח.

החשיבות של ה'פעולה הנכונה' ב'עיתוי הנכון' הוא אחד מהיסודות של חג הפסח; של מצוות אכילת מצה ואיסור החמץ, ושל הגאולה העתידית.

העיתוי ההיסטורי של היציאה ממצרים היה חשוב מאד, הוא היה חייב להיעשות דווקא בתאריך הזה, והיה צריך להספיק לצאת לפני שהמצרים יספיקו להתעשת. לעם ישראל היה אסור להחמיץ את השעה. לכן הוא הצטווה להיות מוכן ליציאה חפוזה ממצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב יא).

אסור היה להם להתעכב, לשום צורך שהוא: "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וגו'" (שמות יב לט). "שומע אני מאליהם, תלמוד לומר: 'ולא יכלו להתמהמה'" (מכילתא שם), אסור  היה עליהם להתעכב אפילו כדי להשלים את החמצת הבצק, כדי להצטייד בלחם לדרך. "להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה היאך נצא למדבר ואין לנו צדה לדרך!" (מכילתא שם).

המצה ואיסור החמץ מזכירים לנו את חשיבות ההקפדה על העיתוי של היציאה ממצרים, החשיבות של החיפזון והאיסור להתמהמה: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טז ג). כל מי שנקלע למקום שבו אופים את המצות, מתרשם כבר ברגע הראשון מהחיפזון – הנדרש להשלים את תהליך הכנת המצה עד שמונה עשרה דק'. שלא חלילה 'תוחמץ' השעה!

כך גם לגבי הגאולה העתידית. הרב סולוביצ'יק כתב, לאחר השואה, את מאמרו החשוב "קול דודי דופק" כמשל על פרק ה' בשיר השירים, ומתוך תקוה שנשמע את ה'דפיקות' של הקב"ה על דלתנו לגאולה, הפותח לנו 'חלון הזדמנויות', כדי שנתנהל בהתאם ונקדם את הגאולה טרם יסגרו, ולמען לא נחמיץ את השעה: "היהדות הקפידה מאוד על איסור חימוץ השעה וכו'. שהייה כלשהיא נחשבת על ידה לפשע. האדם מפסיד לפעמים את עולמו בשל חטא אחד – ויתמהמה". (שם).

הזיקה שבין ה'עיתוי הנכון' ובין ה'פעולה הנכונה' באה לידי ביטוי בין היתר גם בקטגוריה מיוחדת של 'מצוות עשה שהזמן גרמן' (משנה קידושין א ז). מצוות עשה שחיובן תלוי ב'עיתוי הנכון' – בחלות של זמנים מסוימים, שעצם חלותם מצריך את קיום המצוות הללו בזמנים מוגדרים.

ובאופן כללי: "כל הקורא פסוק בזמנו – מביא טובה לעולם, שנאמר: 'ודבר בעתו מה טוב'" (סנהדרין קא א).

(פסח תשפ"ג)