הכל דיבורים

שתי ציפורים לוקח הכהן לשם טהרת המצורע, את האחת הוא שוחט, ואת האחרת משלח על פני השדה. רש"י, בעקבות חז"ל (ערכין טז, ב), מקשר את השימוש בציפורים לחטא העיקרי שבגינו לוקים בצרעת ומסביר: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטות תמיד בצפצופי קולות". לציפורים יש תפקיד סימבולי הרומז לחטאי הדיבור, ואלה רבו ויעצמו במאוד מאוד בזמננו בעזרת התקשורת המודרנית והרשתות החברתיות.

מדוע הכהן נדרש לקחת שתי ציפורים? ומדוע אחת נשחטת והשניה נותרת בחיים? רבי שלמה גאנצפריד מסביר זאת בספרו "אפריון" בדואליות של הדיבור שמיוצגת בציפורים: שחיטת הציפור האחת מלמדת על נכונות המצורע המיטהר לרסן את דיבוריו ולחתוך דיבורים אסורים. הציפור שנותרת בחיים ומשולחת על פני השדה מלמדת שיש גם דיבור ותקשורת חיוביים, חיוניים ואף מפיצי חיים.

על ההבחנה בין הדיבור האסור לדיבור הראוי אנו עומדים מדי שנה בהגיענו לליל הסדר. המסורת היהודית מלמדת אותנו שיש למעט בדיבור. כבר במשלי נאמר (י, יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע". תורת המוסר של חז"ל משבחת את השתיקה וקובעת: "לעולם יהיו דבריך מועטים"… "כל המרבה דברים מביא חטא", "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "מילה בסלע ושתיקה בתרין" ועוד. חכמים אף המליצו שהאדם "ישים עצמו כאילם וידביק שפתותיו כשתי ריחיים".

אולם במעבר מפרשת "מצורע" לליל הסדר מתרחש מהפך. בליל הסדר יש מצווה ייחודית לדבר, ואף להרבות בכך, ו"כל המרבה לספר… הרי זה משובח". לדעת רבי חיים ויטאל אף שם החג "פסח" נקרא על שם הדיבור: "פה-סח", ומאכל החג העיקרי, המצה, נקרא לדברי הגמרא "לחם עוני", לפי "שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים קטו, ב).

כיצד זה קרה שבפסח באה ההלכה ועושה ונהפוך הוא, ומצווה עלינו לספר ולדבר? לפי ספר הזוהר, שורש העניין נעוץ במשמעות של גלות מצרים שבה עם ישראל היה נתון בגלות הדיבור. חופש הביטוי הוא מהסימנים המובהקים של הדיכוי, שכן המשעבדים אינם יכולים לגזול מעבדיהם את המחשבות והרגשות, אולם הם רומסים את כוח הדיבור. עבד צריך להיזהר בכל מילה שהוא אומר, ובכל רגע אדוניו עלולים להשתיק או להעניש אותו על דבריו.

בהיות בני ישראל בעבדות מצרים הם לא יכלו להתבטא באופן תקין, ואף התקשו לשמוע דיבורים "מקוצר רוח ומעבודה קשה". לדיבור שלהם גם לא היה כל ערך, שכן דבריו של עבד לא יכולים להשפיע על עניינים משמעותיים, לא בחייו האישיים, ובוודאי לא על עניינים ציבוריים, רוחניים או לאומיים.

כאשר הגיעו מים עד נפש יכלו בני ישראל להיאנח, ולהשמיע קולות זעקה, שוועה ונאקה, אך הם לא היו מסוגלים לנסח את מחשבותיהם ולהביאם לכלל אמירות ברורות. בתיאור העבדות נאמר:

"וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם… וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב, כג-כד). הם לא יכלו להתפלל ולהתחנן, אלא רק להיאנח ולזעוק, כאדם זקן וחולה שניטל ממנו כוח הדיבור, או כתינוק שבוכה ואינו מסוגל לבטא במילים את מאווייו.

בצאת ישראל ממצרים יצא לחירות כוח הדיבור, וניתנה להם האפשרות לבטא מחשבות ורגשות, מצוקות ומשאלות. ה' מצווה עליהם מיד עם צאתם להשתמש בכוח זה כדי לספר את סיפורם, ולהעביר את המסרים האמוניים והדתיים הכרוכים בו. המצווה "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" דורשת מהם לשחרר את כוח הדיבור כמו הציפור המשולחת על-פני השדה, ולכוון אותה לדיבור הדתי והלאומי.

לקראת פסח יש להעניק תשומת לב מיוחדת לדיבור ולתקשורת. מצד אחד, עבודות ההכנה והניקיון עלולות להביא לדיבורי לחץ וכעס, ופגישת המסובים בליל הסדר עלולה לגרור דיבורי רכילות שאינם כלולים בסימני הסדר. מצד שני, בימים אלה ניתן להכין את הדיבור החיובי כדי לקיים "וְהִגַּדְתָּ" בהיגדים רבי תוכן: היגדים דתיים של אמונה, דברי תורה ופירושי הגדה, סיפורים לחג ושיפורים לחיינו היהודיים, היגדים היסטוריים על קורות עמנו, וביוגרפיים על קורות חיינו ועל מסורות משפחתנו.

פרשת 'מצורע', הסמוכה לפסח מזכירה לנו לשחוט את הציפור האחת – להיגמל מהפטפוט המיותר, ולבער את החמץ שנכנס מדי פעם באוזנינו, ובמקביל לשלח לחופשי את הציפור השניה, זו שמסמלת דיבורים חיוביים, דיבורי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ".

(מצורע תשפ"ב)