מהו מעמדו ההלכתי של גר באמצע תהליך הגיור?

מעשה שהיה בערב פסח באחת הקהילות היהודיות באירופה, כך היה: אדם הנמצא באמצע תהליך גיור, פנה לרב הקהילה כדי למכור את חמצו בערב פסח. הרב המופתע, השיב לו שהוא איננו יהודי ואין צורך שימכור את חמצו. הגר עמד על בקשתו והוסיף שאם הוא לא ימכור את החמץ שברשותו, יצטרך לזרוק את כולו לאשפה ובכך יהיה לו הפסד ממון מרובה. הרב התעקש ועמד על דעתו, שלא יעלה על הדעת למכור את החמץ של מי שאיננו יהודי עדיין. "אנו מוכרים את החמץ לגוי ולא מוכרים את החמץ של מי שאיננו יהודי", טען הרב. כמובן שהגר עזב את משרדו של הרב אבל וחפוי ראש ונאלץ לזרוק את החמץ שברשותו כדי לא לעבור על "בל יראה ובל ימצא" וכדי לא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח.

מצד אחד, אפשר להבין את עמדת הרב. הוא רצה להיות נאמן לאמת, ללכת בדרך של ייקוב הדין את ההר. אין חיוב של מכירת חמץ למי שעדיין איננו יהודי כהלכה ויש בכך סוג של "הצגה" שאיננה ממידת האמת. אולם האם יש איסור למלא את הבקשה של המתגייר? האם לא צריך להיות קשוב לכך שאדם הנמצא בתהליך גיור הוא גם בעל זהות יהודית ורגשות יהודיים ומבקש לחיות על פי ההלכה ותורת ישראל? האם לא צריך לגלות רגישות ושיקול דעת במקרים מסוג זה?

מעמדו של מי שנמצא באמצע תהליך גיור, איננו פשוט כלל ועיקר. הוא נמצא במצב ביניים, בשטח האפור שבין יהודי לגוי, בין מי שכבר נולד או הצטרף לעם היהודי לבין העומד על מפתן הדלת ומבקש להיכנס. חז"ל קבעו באופן ברור, "טבל ולא מל, מל ולא טבל – אינו גר, עד שימול ויטבול" (מסכת יבמות מ"ו ע"א). מדברי הגמרא אנו למדים, כי הגרות אינה נשלמת עד אחר שהגר נימול וטובל לשם גרות. כל שמל ולא טבל או טבל ולא מל, דינו כנכרי לכל דבר. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רס"ח, ס"ב).

בדברי הרמב"ם אנו מוצאים את השלבים הדרושים כדי שאדם יצטרף לעם היהודי: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" (הלכות איסורי ביאה, יג, ד). כלומר, רק לאחר סיום ברית המילה והטבילה אדם הופך ליהודי. ללא כל הפעולות האלו, הוא אינו יהודי.

בדרך כלל, מי שמתחיל תהליך גיור רוצה לחיות על פי מסורת ישראל ומרגיש יהודי עוד לפני שסיים את הליך הגיור. הפער הקיים בין מעמדו ההלכתי של הגר עד סיום הליך הגיור, לבין מצבו הזהותי והנפשי, מעורר שאלות רבות בחיי הגר והקהילה. האם האדם המתגייר יכול למכור את חמצו לרב? האם מי שנמצא באמצע תהליך הגיור ונפטר מן העולם יכול להיקבר בקבר ישראל? האם גר שמל ועדיין לא טבל פוסל יין שאינו מבושל במגעו?

מעניין הדבר שהפוסקים הראשונים והאחרונים היו רגישים למצב בו האדם חי כיהודי והוא מרגיש חלק מהקולקטיב היהודי גם אם לא סיים את התהליך הפורמאלי הדרוש כדי ששם ישראל ייקרא עליו ומצאו דרכים לשלבו למחצה לשליש ולרביע בכרם ישראל.

אחד הפוסקים הרגיש ביותר למצבו של הגר הנפטר באמצע תהליך הגיור הוא דווקא האדמו"ר ממונקאץ', הרב חיים אלעזר שפירא, אשר היה ידוע בקנאותו ובעמדתו התקיפה נגד הציונית. בספרו 'שו"ת מנחת אלעזר' הוא כתב:

"בגר שמל וטרם שטבל נפטר… אז לא יסבול הדעת שיקברוהו בקברי נכרים, שכיוון שקיבל עליו במסירות נפש ליכנס תחת כנפי השכינה בדת ישראל, וייסורי המילה וכיוצא, ע"כ חלילה להתאכזר להרחיקו ולשומו בין קברי עכו"ם ובוודאי צריכין לקברו בבית החיים של ישראל…" (שו"ת מנחת אלעזר ג, ח, ד"ה ברם).

מדברי האדמו"ר ממונקאץ' ניתן להבין, שלמרות שלאחר המילה הגר איננו יהודי מלא, אבל הוא "קצת יהודי" והוא התחיל את תהליך כניסתו לדת יהודית ולעם ישראל, ויש צורך רק בטבילה כדי לסיים את התהליך. חידושו הוא בכך שיש הבדל בין המילה והטבילה בתהליך הגיור. המילה מוציאה את הגר מטומאת העמים ומלמדת על רצונו להיות חלק מהעם היהודי והטבילה היא המכניסה אותו לקהל ישראל.

גם במקרה של נגיעה ביין, נתנו הפוסקים מעמד מיוחד למי שנמצא באמצע תהליך הגיור והתייחסו אליו כמי שיצא מטומאת העמים גם אם עדיין לא נכנס לקדושת ישראל והוא אינו פוסל את היין.

הרדב"ז מתייחס באופן מיוחד למי שעדיין לא סיים את גיורו ומתיר לשתות את היין שהוא נגע בו: "וזה כבר קיבל עליו להיות כמונו, אלא שנאנס ולא היה יכול לגמור הדבר… אלא שיצא מכלל עכו"ם, שמצווה להחיותו ואין מגעו ביין טמא, ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול" (שו"ת הרדב"ז, ג, תע"ט) .

ולכן… גם אם הגר לא סיים את תהליך הגיור, נכון היה לכבד את רגשותיו ואת מעמדו ולקנות ממנו את חמצו.

(פסח תשפ"א)