כמה לקו באצבע?

חג הפסח אינו שייך לערוץ ההיסטוריה. הוא שייך לערוץ המציאות, כאן ועכשיו.
ביטוי לכך ניתן בקטע המפורסם מן ההגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
דור דור – ויוצאי מצרים שלו. ובדברי הרמב"ם ניתנה לכך תוספת ברכה: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
על מנת לחוש טעמם של עוני ושעבוד, על מנת לחוות גודלה של גאולה, כדי להרגיש כוחה של חירות, לא די בסיפור דברים בעלמא.
לפיכך, בליל הסדר אין מסתפקים ב"אמירת ההגדה" אלא עוסקים ב"סיפור יציאת מצרים", שעת סיפור שכולה חוויה מוחשית, לא רק אינטלקטואלית-שכלית.
חווית היציאה ממצרים מומחשת באמצעים שונים, למן אכילת המצה והמרור, דרך מנהגן של קהילות רבות ל"הציג" את מעשה היציאה, כשצרורותיהם על שכמם.
גם ה"שאלות" שניצבות במרכזו של ליל הסדר, חוזרות וניעורות מדי שנה. הטקסט קבוע, אך תוכנן משתנה. לצד ארבע הקושיות המסורתיות, עולות מחדש שאלות חדשות שלא תמיד יש להן תשובה של ממש.
חידוש מתמיד זה מסביר אולי את העובדה שלצד התנ"ך, הייתה ההגדה של פסח אחד החיבורים הנקראים, המוכרים והמודפסים ביותר. אלפי הגדות של פסח הופיעו עד היום, ועוד היד נטויה. מדי שנה נוספות למדף הספרים הגדות חדשות, המבליטות את העושר הרב ששמור לחג ולתכניו.
אחת ההגדות המיוחדות שראו אור השנה היא הגדה שמיוסדת על תורתו של הרב יחיאל יעקב וינברג ז"ל, בעל ה"שרידי אש". תלמידו הנאמן, הרב אברהם אבא וינגורט, עושה שנים רבות בההדרתם מחדש של כתביו (ובראשם ה"שרידי אש", תשובותיו ומחקריו בהלכה וחידושיו על הש"ס), והכל בשפה ברורה ובצורה מהודרת.
לא מעט, אך רעים מאד היו רבים מימי שני חייו של הרב וינברג (ואף הן מתוארות ביד אמן בראש הכרך שלפנינו מעשה ידי הרב אהרן וקסלשטיין שמצטרפים למחקרו העשיר של הרב מלך שפירא שאף ההדיר והוציא לאור כתבים גנוזים של הרב וינברג).
את שנות חייו הראשונות עשה ברוסיה, אך כבר בילדותו עבר לליטא שם ינק תורה מפי גדולי התורה והמוסר של הדור, בישיבות מיר וסלובודקה. בראשית שנות העשרים לחייו, כיהן ברבנות פילווישקי שבליטא, לא הרחק מקובנה, עיירה קטנה יחסית באוכלוסין אך מלאה בתלמידי חכמים וספוגה בתורה. בזמן מלחמת העולם הראשונה נדד לברלין לצורך קבלת טיפול רפואי. פרוץ המלחמה שיבש את תוכניותיו והוא נאלץ להישאר בגרמניה, חסר כל.
בדרך מקרה פגש ברב קוק, שהגיע לברלין לשֵם "הכנסייה הגדולה" של "אגודת ישראל" שבוטלה בשל המלחמה. הרב קוק הבין שמצבו של הרב הצעיר שניצב לפניו הוא בכי רע, ובו במקום מסר בידו את ארנקו. הרב וינברג סירב ושאל את הרב קוק כיצד יסתדר בלי כספו, והלה השיבו: "אותי מכירים ובעזרת השם לא יחסר לי דבר, אך אותך לא מכירים עדיין ואתה עלול לסבול חרפת רעב". מעשה אצילי זה קשר בין השניים עד פטירתו הרב קוק.
ניסיונותיו של הרב וינברג לעסוק במלאכות שונות לא עלו יפה, אך מאמרים ורשימות שפרסם בעיתוני התקופה רוממו את קרנו. בד בבד השלים את חוק לימודיו באוניברסיטת גיסן ועם שובו לברלין החל ללמד בבית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר וגם עמד בראשו עד לסגירתו בליל הבדולח.
עקב מחלה, התגלגל בשנות מלחמת העולם השנייה לקובנה וממנה לורשה, שם שהה בשנות המלחמה וחווה על בשרו את נוראות החיים בגטו. "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו", תיאר לימים מקצת מנוראות הימים ומעשי האימים. "לנוכח הטבח והתבערה הגדולה שבה נשרפו חיים גדולי האומה, גאוניה, קדושיה וצדיקיה, רעדה תאחזתני ובושה תכסה את פני לבוא ולספר על הנסים והנפלאות שנעשו עם אזוב קטן כמוני". בתיאור חי וקולח, מעורר התרגשות ורעדה גם בחלוף שנות דור, מתאר הרב וינברג מקצת מה שעבר עליו בשנות השעבוד והעינוי.
קריאה בפירושו להגדה, שליקט תלמידו הרב וינגורט בכישרון רב (ועליהם הוסיף הרבה מדיליה), מחיה מחדש לא רק את שעבוד ועוני מצרים, ואת נס ההצלה וחובת ההודאה שבצדו, אלא גם את סיפורו האישי של הרב וינברג ויציאתו משעבוד לגאולה, תוך שהוא משאיר מאחוריו עולם שלם, של מיליוני יהודים ומאות קהילות שחרבו.
מתוך שפע החידושים שבאו בהגדה זו, נביא דוגמא אחת שמבליטה מקצת מייחודו של האיש ותורתו המקורית. אחד הקטעים בהגדה שדרך כלל לא ניתנת להם שימת לב מרובה הוא חשבון המכות.
לאחר השיא של מניית עשר המכות, והטפת הדם מן הכוס, בא פרק גדול בחשבון. "כמה לקו במצרים וכמה לקו על הים". שלא כראוי, מחלוקתם של תנאים בחשבון המכות נקראת פעמים הרבה בחופזה, ומבוססת על הפער שבין "אצבע אלוקים" לבין "היד הגדולה".
מעבר למחלוקת בפרטי הפסוקים ופרשנותם, רואה הרב וינברג במחלוקת זו ביטוי לתפישות עולם שונות. "ראייתם של המצרים", הוא כותב, "היא ראיה פרטנית. של אצבע. לכל תופעה עוצמתית בעולם המצרים מייחסים כוח אלילי, ואף כשהכירו בהתערבות הקב"ה בעולם הכירו רק ב'אצבע' שלו".
לעומת זאת, ראייתם של "ישראל" היא ראיה החובקת את המציאות כולה. את ה"יד כולה". אדם מישראל אינו נותן דעתו רק לתופעה היחידה, הרגעית, הפרטית, אלא למכלול כולו. כך במרחב, בגיאוגרפיה, וכך בהיסטוריה. ראיית ה"אצבע" הבודדת, התבוננות רק ב"רגע", עשויה להביא את האדם לידי ייאוש וכיליון.
הרשע והרוע, הניסיון להשמיד את ישראל, אינם נותנים מקום לתקווה. אך ראיית ה"יד" כולה, מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה וגדולה, יוצרת תודעה אחרת.
היא מלמדת את המתבונן שלמרות הקשיים, המגפות והמחלות, האסונות הנוראיים, השעבוד והעוני שפקדו את עם ישראל בכל תולדותיו, הוא הצליח לשרוד ולהתגבר על כל הקשיים.
בניסוח מודרני ניתן לומר שהעם היהודי אינו רץ למרחקים קצרים. הוא רץ ריצת מרתון ארוכה המתפרשת דורות רבים, על פני ימים ויבשות.
לראייה מעין זו יש משמעות מיוחדת כשהיא באה מפיו של חכם תורה גדול שבגדולים דוגמת הרב וינברג. למרות שחווה, על בשרו ממש, צרות גדולות ונוראות, שאין לתארן, המשיך ליצור ולבנות עולם של תורה והעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים הרבה.
הגדת ה"שרידי אש" היא פרק נוסף וחשוב בתורתו, שלקחיה ותובנותיה יפים לא רק לשעה, אלא ל"כל דור ודור".
(צו תשעה)