ריבית מעצימה פערים חברתיים

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים
ויקרא פרק כה (ל"ה – ל"ח)
פרשת בהר מלאה וגדושה במצוות חברתיות, אחד האיסורים שמופיעים בפרשה הוא איסור רבית. שאר המצוות החברתיות מתמקדות בצורך לשמור על כבודם של העבדים והשכירים. החרות שזכינו לה מעת יציאתנו ממצרים מחייבת אותנו לשמירת יחסים הוגנים עם העובד. אבל דוקא בהקשר לאיסור ריבית התורה מדגישה את הזיקה בין יציאת מצרים לאיסור רבית. זאת ועוד, המדרש מתנה את האמונה ביציאת מצרים בשמירה על איסור ריבית:
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות רבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים
התעלמות מריבית פירושה: כפירה ביציאת מצרים. מצות הלואה היא מצוה גדולה וחשובה בתנאי שנשמרים הכללים, שאמורים לצמצם את תלותו של הלווה במלוה. שמיטת כספים נוהגת אחת לשבע שנים באמצעותה אנו יוצרים מערכת קשרים בריאה ומיוחדת בין המלוה ללווה. מצות שמיטת כספים מרסנת את המלוה ותובעת ממנו לא לרדות בלווה. השמטת החובות קשה להשגה ומשום כך תיקן הלל פרוזבול.
מצד שני, גביית ריבית היא תחילתו של מדרון חלקלק ומסוכן. כאשר אנו גובים רבית עבור ההלוואה אנו דורשים יותר מהמגיע לנו. אנו מעצימים את הפערים החברתיים העשיר המלווה מקבל תמורה גבוהה עבור ההלוואה והעני הולך ומדרדר בהיותו מחפש מקורות מימון נוספים להלוואתו. כך עלולה להיווצר חברה, שיש בתוכה אדונים ועבדים כך אנו פוגעים במטרתה של יציאת מצרים.
איסור רבית עלול להחזיר חלק גדול מהאוכלוסייה למציאות שהיא זהה לעבדות במצרים.
בעוד שמצוות שמיטה ויובל, שבתחילת הפרשה מביאות לתודעה, שהכל שייך לריבונו של עולם ובשל כך אנו שובתים מעבודת הארץ ובשנת היובל האדמות חוזרות לבעליהן , הרי שאיסור רבית מדגיש את העוולה המוסרית, שבעטיה גדלים הפערים החברתיים.
התורה מדגישה את סכנותיה של הריבית דווקא משום שגביית הריבית ביסודה אינה נראית פגומה. הריבית יכולה להיות מוצדקת ובמיוחד ששני הצדדים הסכימו עליה. זאת ועוד, כאשר המלווה נותן מכספו ללווה הוא נמנע מביצוע עסקאות, שהיו יכולות להתבצע מכספי ההלוואה. שמא נחשוב,שהריבית היא פיצוי למלווה?!
התורה מדגישה, שהריבית אינה דמי שכירות, שמקבל המלווה עבור כספו. התפיסה היהודית סבורה, שזכות השליטה בכספנו היא בידי ה' ואנו נדרשים להלוות לזולת בדיוק כמו שאנו מחויבים לתת לו צדקה.
במהלך הדורות הלכו וגברו העסקאות והלווים בקשו הלוואה לא רק כדי לקנות מצרכים בסיסיים אלא דרשו הלוואה לצורך עסקאות לשם כך נוסד 'היתר עסקא'. יסודו של ההיתר הוא בכך כי אין שני צדדים: מלווה ולווה, אלא זו עסקת חבילה, בה המלווה והלווה הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פאסיבי הנותן כסף ל"מתעסק" – השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק. המלווה יהיה שותף עם המתעסק לא רק ברווח אלא גם בהפסד.
היתר עסקא הוא התנאי המרכזי לקיומם של הבנקים. באמצעותו אנו שותפים לבנק בעסקאות ולא קיימת מערכת קשרים בין לווה למלוה. אולם אליה וקוץ בה, אסור שהיתר עסקא יאפשר עסקאות בלתי מוסריות.
בתקופתנו, שהבנקים חולשים על הכל דרושה מערכת, שתבקר ותרסן את הבנקים. יש צורך יותר מתמיד לצמצם את שליטת הבנקים, וליצור לחץ ציבורי למען העשוקים והנרדפים. הרבית הנגבית בשם 'היתר עסקא' מפילה רבים וטובים לעוני ומצוקה קשה.
(בהר תשעג)