עשה זאת בעצמך

למי שאינו מורגל בהן, פרשת תרומה – כמו ארבע 'אחיותיה' החותמות את ספר שמות, עשויה להיראות במבט ראשון כמו קטלוג של "איקאה" או חוברת של מרכז הבנייה הישראלי.

כלים, חומרים, נתונים, רשימות, קונסטרוקציות. מידות אורך, וגובה ורוחב. הוראות הפעלה מדוקדקות, עד לרמת הבורג, המסמר, הניט והדיבל. משל מדובר במתכון של מוצר להרכבה עצמית בשיטת "עשה זאת בעצמך".

בתוך שלל הפרטים, מדגישה התורה, ולא  פחות משלוש פעמים (שמות כה, ט, מ; כו, ל) שהקב"ה הראה למשה את תבניתו המדויקת של המשכן וכליו כדי שבני ישראל יבצעוה בדיוק מרבי.

ועדיין, למרות כל פעולות ההכנה והוראות ההפעלה, מלמדים אותנו חז"ל שכאשר הגיע משה רבנו לבניית המנורה, "נתקשה בה" עד "שהראה לו הקב"ה מנורה של אש".

מה טעם נתקשה משה דווקא במעשה המנורה? ומה עניין "מנורה של אש", מכל החומרים בעולם, לתקן את הדרוש ולהדגים למשה רבנו כיצד יש לבנות את המנורה?

וכי מכל חומרים שבעולם, דווקא האש – הקופצנית ומרובת הגוונים, שקוויה אינם "חתוכים" כלל ועיקר – היא האמצעי הטוב ביותר לשם הבהרת הוראות ההפעלה ויצירת תרשימים נוחים לשימוש?

באחד משיעוריו, ביקש "הרב", הגרי"ד סולוביצ'יק, ליתן טעם בדבר. לדבריו, בניית המשכן הייתה צריכה למלא שתי מטרות: הראשונה שבהן, יצירת 'מבנה' וכלים פיזיים, משכן ארכיטקטוני מרהיב,  תוך ביצוע מדויק של הכנת כל כלי וכלי, על פי מידותיו, בדיוק מרבי, עד לרמת המילימטר.

אכן, לצד הממד הפיזי-ארכיטקטוני של המשכן, נועד המשכן להיות תל תלפיות רוחני. "משכן" שיסייע להשראת השכינה בעולם. לשם כך, לא די במילוי דקדקני של הוראות בנייה, אלא נחוץ "דבר מה נוסף". ערך מוסף.

לפי פירוש זה, המנורה לא הייתה רק צירוף של קנים, כפתורים ופרחים משוקדים, פתילות ושמן זית זך, שנועדו ליצור "גוף תאורה", יפה ומרהיב ככל שיהיה.

המנורה הייתה צריכה לשמש מגדלור רוחני, כר ומצע לעלייה תמידית: "להעלות נר תמיד". יש במנורה שיקוף של פעולת יצירה מקורית, חידוש מעשה הבריאה של "ויאמר אלוקים ויהי אור".

משה רבנו התקשה בשאלה מהי הדרך הראויה ליצירת הממד השני, לבניית כלי שישמש הדום להשראת שכינה. בקשתו מהקב"ה הייתה שיורה לו את הדרך בעניין זה, והתשובה ניתנה לו בדמות "מנורה של אש".

כידוע, האש היא אחד מיסודות העולם. בכוחה לחמם, אך גם לשרוף. היא דורשת גם שליטה וגם ליבוי תמידי. יש בה גוונים ובני גוונים: צהוב וכתום וארגמן ושחור.

אותה "מנורה של אש" מבטאת את הלהט וההתלהבות שכל עובד ה' צריך לשאת עמו תמיד.

אחד הסיפורים החסידיים היפים מדבר בבעל שם טוב שישב באחד מימות השלג והכפור עם תלמידיו בני החבורה הקדושה במעבה היער, ולאורה ולחוּמה של מדורת אש גדולה, עסק עמם בצוותא חדא בלימוד תורה וחסידות.

בחלוף כמה שעות שאל את תלמידו הגדול, ר' דב בער, המגיד ממזריטש: "מה היית לוקח עמך מכל המאורע הגדול הזה?".

חייך ה'מגיד' והשיב בשתי מילים: "את האש! את האש!".

ריבוי הגוונים אינו מתייחד רק לאותה "מנורה של אש" אלא למשכן כולו.

וכך למדנו במדרש פסיקתא רבתי: "מיד כשעלה משה למרום, פתח לו הקב"ה שבעה רקיעים, והראהו בית המקדש של מעלה, והראהו ארבעה צבעונין [=צבעים] שעשה מהם משכן, שנאמר 'והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר' ".

מדרש זה טבוע בחותמם של הניגוד והמתח שקיימים דרך קבע בין "משפט" ו"יצירה אמנותית".

המשפט משקף מסגרת פורמלית, מדויקת, מקובעת, מרובת כללים ותקנים, חתוכה היטב (ומכאן מונחי המשפט שרובם-כולם "גזורים": פסק דין, כריתת חוזה, גזר דין, וכיו"ב). הוא צבוע בצבעים חדים: שחור ולבן. "אסור" ו"מותר". לא כן עולם היצירה האמנותי שמשקף ריבוי גוונים וצבעים.

המשכן נע בין שני קטבים אלה. קווי המתאר הכלליים חדים, מדויקים, ברורים, קבועים ומחייבים. "כתבניתו אשר הראית בהר". אין לגרוע ואין להוסיף.

ועם זאת: התבנית אמנם נתגלתה בהר, אבל איש האלוקים ועובד ה' צריך למלאה בתוכן משלו. בסממניו "שלו", ובדרכו-שלו, עליו לבנות לו "משכן" משלו.

ארבעת סוגי ה"אש" שמהם נצטווה משה, לפי המדרש, ל"עשות את המשכן", מבטאים את אחד ממאפייניו הבולטים: המורכבות והרבגוניות. המשכן מורכב מהמון צבעים וחומרים. תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש משזר.

אין במשכן אחידות. המשכן אינו מונוליטי ולא מונוכרומטי. להפך. הוא כולל את הצבעים והגוונים כולם.

כך בחומרים שמהם עשוי המשכן, וכך באנשים הפוקדים אותו.

ביטוי לריבוי ולמגוון הדעות גם בעבודת ה' מצוי במקורות הרבה. כך ביציאת מצרים (בניגוד לפרעה שציווה "לכו נא הגברים ועבדו את ה'", הבהיר לו משה כי עבודת ה' שייכת למגוון כולו: "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו נלך"); כך במעמד הר סיני, שבו השתתף העם כולו – אנשים נשים וטף, תלמידי חכמים ועמי ארצות – בקבלת התורה, כך בבית הכנסת וכך בבית המדרש, בלימוד התורה.

לכולם יש מקום בעבודת ה', וכולם רצויים לפניו יתברך, ובלבד שהכל יהיה מתוך כנות, יושר, ניקיון כפיים וברות לבב. מתוך ה"אש" הגדולה שממנה נבנה משכן ה', יפרצו חוצה גם ההתלהבות לעבודת ה', גם הפצת האור הגדול והשראת השכינה שעולים ובוקעים הימנה.

(תרומה תשפ"ב)