הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)אחד הגורמים המצביעים על אופייה של תקופה בשנה הוא האסוציאציה שתקופה זו מעוררת. ניתן להדגים זאת היטב בימי ספירת העומר – לו יישאל אדם איזו תקופה בשנה מקבילה לספירת העומר ומזכירה אותה ניתן להניח שהוא יענה "ימי בין המצרים". תשובה זו מוצאה בעובדה שבתודעה הכללית ימי ספירת העומר נתפסים כימי אבל, ושדיני ספירת העומר מזכירים את ימי בין המצרים. על כן אנו גם מוצאים עמדות הלכתיות רבות שחלחלו מימי בין המצרים לימי ספירת העומר, ורבים נמנעים מהתנהגויות מסוימות בספירת העומר בשל כך.
אולם מדובר למעשה בטעות שנזקה רב. ימי ספירת העומר במקורם מוגדרים על ידי הרמב"ן כימי חול המועד: "… וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש" (ויקרא כג, לו). אלה ימים מיוחדים שאנו סופרים בהם מיום צאתנו לחרות לאומית מתחת ידי מצרים ועד הגיענו למעמד הר סיני; אלו ימים שאנו משחזרים בהם את התקופה הנשגבה הזו, ומממשים בכך את הציפייה שלנו לביכורים ולמעמד הר סיני. ימים אלה במקורם הם ימי שמחה עילאיים, וזו המשמעות העמוקה שלהם.
אמנם, בימים אלה אירע על פי המסורת אסון נורא, והתחולל משבר קשה, שאולי עיצב את כל תולדות התורה שבעל פה. משבר זה הוא המקור למנהגי האבלות שבספירה. ברם, לעולם אין לאפשר למשבר להשתלט על התודעה ועל המהות הפנימית האמיתית של הימים המיוחדים האלה. על כן, קיימת חשיבות מרובה להשיב לימים האלה את המשמעות האמיתית שלהם, בד בבד עם התודעה המשברית, והצורך בתיקון הגדול של הנפילה שארעה על פי המסורת בהקשר של תלמידי רבי עקיבא.
כיצד עושים זאת בפועל ? קיימת אפוא חובה הלכתית ללכת בשני נתיבים מקבילים. מצד אחד, לחוות במלוא העוצמה את הספירה, לראות בה ימי תיקון ועליה, ימי שחרור והתקרבות, ימי מעבר מעבודת "מצה" לעבודת "חמץ" (מנחת שתי הלחם היא מנחת הציבור החמץ שבמקדש), ולהתחזק עוד ועוד בשמחה הגדולה על שזכינו שוב לעבור את כל התקופה המיוחדת הזו. מאידך גיסא, לבטא בהלכות מסוימות ומצומצמות את האבלות בספירה, ולשמור את מנהגי קהילות ישראל בהקשר זה. ברם, זה צריך להיות הסדר הנכון והמחייב מבחינה הלכתית.
חובה גדולה היא להחמיר בימים אלה. החומרא של ימים אלה אינה בהענקת ממד האבלות והצער להם, אלא להפך – להחמיר בימי חול המועד כדברי ספר החינוך: "…כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". נכון אפוא להשיב לימים אלה את המשמעות המקורית שלהם, וזאת לא על ידי התעלמות מהמשבר שנוצר, כי אם להפך – מתוך רתימת התיקון של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה לציפיות למתן תורה מאיר, המקרב את תלמידי החכמים האחד לשני, ואת העם כולו לעבודת ד' הממשיכה את ברית סיני. בשעה שתודעת ספירת העומר תשתנה, והאסוציאציה שהם יעוררו יהיה חול המועד, נדע כי אנו עובדים את ד' בשמחה ובציפייה, כמשמעות המקורית העמוקה של ימים אלו.
(תזריע מצורע תשסט)
