אופיר סעדון, עו"ד, הרבהרב אופיר סעדון, עו"ד
מלחמת העצמאות אשר פרצה בה' באייר התש"ח הותירה חותם בל ימחה על היישוב היהודי בארץ ישראל. מתוך שישים ריבוא תושבי המדינה נפלו על קידוש ה' כ – 6,000 לוחמים אמיצים. והיה הדבר בבחינת אין בית אשר אין בו מת. לצד האתגרים הרבים שהיו מנת חלקה של המדינה החדשה (התמודדות עם עוני ומחסור לצד קליטת עלייה בהיקפים אדירים) ליקקה המדינה את פצעיה והחלה משתקמת.
חלפה שנה והמדינה הצעירה ביקשה לחגוג את יום הולדתה הראשון. והנה שמו לב ראשי המדינה המאורעות הרבים שהיו בשנה הראשונה השכיחו את החובה לציין את זכר הנופלים. השנה הראשונה הסתיימה ויום לזכרם של הנופלים אין. בלית ברירה נקבע יומה האחרון של השנה הראשונה לציון זכר הנופלים.
לשנה אחרת התחבטו שריה ויועציה של המדינה האם ראוי לחבר בין שני הימים. האם נכון הדבר להפגיש בין יום האבל הלאומי לבין יום השמחה. בין היום בו מתייחדים אנו עם זכרם של הנופלים וכואבים את כאב הנצח של משפחתם לבין יום שמחתה של המדינה אשר לאחר אלפי שנות גלות קמה לתחיה.
במקרה או שלא במקרה נסמכו יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות לקריאתה בתורה של פרשת טהרת המצורע. בכל שנה ושנה קוראים אנו פרשות אלה בסמוך ליום העצמאות. והלא דבר הוא.
וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְשָׁחַט, אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת–אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב; וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, עַל, הַמַּיִם הַחַיִּים. וְהִזָּה, עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים; וְטִהֲרוֹ, וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה.
בין יתר הליכי הטהרה אותם עובר המצורע נדרש הוא ליקח שני ציפורים השוות במראה ובקומה ובדמים. ואף מצווה יש שיהיו שתי הציפורים נלקחות כאחת. ואף שדומות הציפורים אחת אל רעותה גורלן שונה לגמרי. האחת נשחטת וחברתה משולחת על פני השדה, האחת למיתה וחבירתה לחיים.
הכרעה זו בין חיים למוות מכבשונו של עולם היא באה. אין אנו יודעים אלא שצדקו משפטיו אך להבינם אין אנו יכולים. לפיכך אומרים אנו לציפור המשולחת לחופשי הווי יודעת שיכולה היית להיות נשחטת. וחבירתך הצילתך. לפיכך חבה לה את חייך ולנצח היי זוכרת את חברתך. שאם לא מסרה את נפשה בעבורך את היית נדרשת למסור את נפשך. לפיכך עד יום מותך היי זוכרת את חברתך. וכדי שיהיה זיכרון זה מוחשי טובלים אנו את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה. על משק כנפיה תשא היא את דמי חברתה לעד.
החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות קשה הוא. ואולם דומה כי אי אפשר אחרת. על מנת שנזכור היטב את זכרם של הנופלים, על מנת שנדע כל חיינו כי במותם ציוו לנו את החיים מוכרחים אנו לשאת את זיכרונם ביום שמחתנו. כך ורק כך נדע להכיר להם טובה ולהנציח את חייהם בחיינו. והוא שאומר הנביא יחזקאל (טז): ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמיך חיי ואמר לך בדמיך חיי.
תודתי לרב אליהו סטולוביץ' על שהאיר את עיני בדבר.
(אחרי מות תשסט)
