ד"ר עמוס בר דע"שבת הגדול" הוא מונח בעל שגיאה דקדוקית שכן השבת היא נקבה והיה מקום לתארה "שבת הגדולה", ומכאן שהמושג "גדול" אינו מתייחס לשבת אלא לאירוע הגדול שהיה באותו שבת בתקופת פסח מצרים. שבת זו טרם הגאולה בתקופת יציאת מצרים חל בעשור לחודש הראשון בו ישראל נדרשו לקחת את אליל מצריים לקושרו לכרעי המטה ולהכינו לשחיטה, מעשה המהווה את האירוע הראשון ליציאתם לחירות פיזית ונפשית. אירוע מכונן זה שהצית את אש המרד של עדה מושפלת כנגד אדוניהם העריצים נקבע כיום ציון לדורות. התורה בדרכה מחנכת אותנו חינוך דיאלקטי תוך שהיא מורה לנו כי החוזק הגשמי אינו אלא חולשה רוחנית. בצורה זו התורה מייסדת את חגי ישראל על אדני צניעות וענווה ודורשת מאיתנו להרגיש את השפלות בשבעת ימי חג הפסח בה אנו נדרשים לאכול מאכל עניים, בחג הסוכות מצווה עלינו לשבת בבית עראי שהוא ביתם של חלכאי הארץ, ובחג השבועות דורשת מאיתנו לא לזלזל בבני עניים כי מאיתם תצא התורה, תוך הדגשת מקום קבלת התורה, בקטן שבין ההרים. גם חגי ישראל שמקורם בתקנת חכמים נקבעו באותה המגמה ובהדגשה יתרה כי מעטים, חלשים וצדיקים עמדו כנגד רבים, חזקים ורשעים ויכלו להם, כך בחנוכה ובפורים. באופן עקבי בוחרת התורה את גיבוריה מקרב הקטנים דווקא, הבל נבחר על פני קין אחיו הגדול, שם נבחר על פני יפת הגדול, יצחק נבחר על פני ישמעאל הגדול, יעקב נבחר על פני עשו אחיו הגדול, רחל על פני אחותה הגדולה לאה, יהודה ויוסף על פני אחיהם הגדולים, אפרים על פני מנשה הגדול, בשבט הלוי קהת נבחר על פני גרשום הגדול, משה על פני אהרון אחיו הגדול, דוד המלך היה הקטן מבין שמונת בניו של אישי ועוד.
עולם המעשה המודרני הוא עולם תחרותי מותווה משימות ויעדים שניתן לעמוד בהם רק ע"י התנהלות קשוחה המודדת את האדם העובד על פי ביצועיו ויעילותו. גם מערכות הביטחון מחייבות יישום משטר טוטליטארי היררכי כדי לעמוד במשימות וביעדים ביעילות. במערכות אלו נדרש האדם להתנהגות אסרטיבית ואין בהם מקום לביטוי של רכות ועדינות. החברה הישראלית שעומדת על נפשה ע"י קיום צבא יעיל שאף נחשב לכור היתוך של החברה יוצרת בסופו של יום חברה בעלת מאפיינים של קשיחות מאצ'ואיסטית המאדירה את האסרטיביות, אשר עדינות הנפש היא זרא בעיניה. אופי זה נותן את אותותיו ביחסי הגומלין בין בני האדם ברשות הרבים בהתנהגות על הכבישים ובחיי המעשה. כאזרחים נדרשים אנחנו לחיות בדיסוננס, כאשר מחד בעודנו בבתי כנסיות ובתי מדרשות מפנימים אנו ש"עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן" ואף משננים שלוש פעמים ביום בסיום תפילת העמידה "נפשי כעפר לכל תהיה" ומאידך מתערים אנו בסביבה הצבאית ושוק העבודה אשר מתמרצים את התכונות ההפוכות וקובעים תג מחיר יקר לאלו שאינם עומדים בכך. המשימה היא קשה והיכולת לחזור בשלמות וללא פגע כיעקב שחזר מבית לבן "שלם" נתון בספק. אפשר לומר שהמשימה של חיי "תורה ועבודה" באופן זה היא לכאורה בלתי אפשרית שכן התכונות הנדרשות מאיש התורה אינם מאפשרות לו להיות בעל תכונות סותרות של איש עבודה, בבחינת אם יש קמח אין תורה ולהפך. כך נוצרה הפרדה בחברה הדתית בין אנשי התורה לבעלי הבתים, בה אנשי התורה בפועל אינם אנשי עבודה ומעשה אלא אנשים החיים בסביבה רכה של מערכות החינוך ואינם נדרשים לעמוד בקונפליקטים הקשים שהחברה הישראלית בת ימינו דורשת מאדם ירא שמיים המעוניין להתערות בחיי המעשה שבה.
באופן מפתיע דווקא הטכנולוגיה העילית והננוטכנולוגיה מציגים את התכונות המיוחדות שיש לחומר במימדו הזעיר שאותו החומר אינו מבטא במימדיו הגדולים ואת המערכות ה"חכמות" שניתן ליישם באמצעותו. ואולי גם מהננוטכנולוגיה כמו גם מתורתנו הקדושה ב"שבת הגדול" אשר בה מתבטאת הקדושה דווקא בעת השביתה ממלאכה זו הדורשת עזות פנים.
(צו תשע)
