יש שאלות?

שאלו יהודי: "תגיד, למה יהודי עונה תמיד בשאלה? ". הביט הלה על השואל בתמיהה, והשיב: "למה לא?".
אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שיותר מכל טקסט אחר מבטאת, בבהירות ובתמצית, את תורת החינוך היהודי על רגל אחת. "וכאן הבן שואל".
השאלה, התמיהה והסקרנות הם אם כל לימוד, והפכו להיות סממן בולט בעולמה של יהדות. היכולת לשאול שאלות היא גם מסממניהן הבולטים של החירות והדמוקרטיה. העבד – וכמוהו, להבדיל, החייל בצבא, אינו רשאי לשאול שאלות. "יש שאלות?", שואל המפקד בסיום המסדר, אך אוי לחייל שישאל, ואבוי למי שימעד ב"שאלת קיטבג". לא כן בן החורין. מותר לו, והוא אף חייב להעלות שאלות, ואפילו קשות הן, וראוי הוא שיקבל תשובות ראויות ולא רק כאלה שתכליתן "לצאת ידי חובה".
הזיקה שבין היכולת ואולי אף החובה לשאול שאלות לבין עקרון היסוד של החירות, עשויים להסביר מה טעם הושם דגש מיוחד על ה"שאלות" דווקא בהקשר לחג הפסח. "מה נשתנה?", הפך להיות שם נרדף לליל הסדר. כבר מבעוד מועד, מצווה אדם מישראל ל"שאול ולדרוש" בהלכות החג. ללמדנו שלא די בסתם "דרישה", שהיא כמצוות אנשים מלומדה, אלא יש צורך ב"שאלה", בבקשת האמת, בהעלאת תהיות ותמיהות שמתוכן ובן תתברר ותתלבן ההלכה.
גם התלמוד, אחת מיצירות היסוד של התרבות היהודית לדורותיה, רצוף כולו קושיות, תיובתות ופירכות. כך גם ספרות השו"ת-השאלות והתשובות, שלימים הפכה להיות הענף המרכזי – בכמות ובאיכות – של פיתוח ההלכה והתאמתה לחיי המציאות. גם תלמיד החכם שבפרקי אבות ניכר לא בחדות שכלו, אלא בשאלותיו, "שואל כעניין".
השאלה הפכה להיות מרכיב מרכזי בדרך ההלכה היהודית, ובליל הסדר בפרט. עד כדי כך שהרמב"ם מאריך בעניין זה: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אישה – שואלין זה את זה ואפילו היו כולם חכמים", ובסיומת שנראית כמעט סוריאליסטית: "היה לבדו – שואל לעצמו!!!".
יתר על כן: חלק ניכר ממנהגיו ה'משונים' של הסדר, כגון נטילת הידיים ללא ברכה קודם הכרפס, הגבהת המצות ועקירת השולחן נועדו לשם מטרה אחת ויחידה: "כדי שהילדים ישאלו". איזידור אייזיק רבי, פיזיקאי יהודי חתן פרס נובל, נשאל פעם מהו סוד הצלחתו. "פשוט מאד", השיב, "כשהייתי חוזר הביתה מגן הילדים בלואר איסט סייד שבמנהטן, אמי לא הייתה שואלת אותי 'מה למדת היום בגן?' אלא 'איזו שאלה טובה שאלת היום בגן?'. "יהדות", סיכם, "היא דת של שאלות. לא של תשובות".
ויושם אל לב: השאלות אינן נשמעות רק מפי הבן ה"חכם". ליד שולחן הסדר – כמו גם בבית המדרש או בכיתת בית הספר, יושבים ילדים שונים. לכל אחד מהם שאלות משלו. כל אחד מהם זכאי לתשובה משלו. גם החכם גם הרשע, גם התם גם זה "שאינו יודע לשאול".
יש לתת את הדעת גם לעיתוי השאלה כפי שהיא מופיעה בתורה. "והיה כי תבואו אל הארץ… והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כה-כו). "בניכם", לשון רבים, ולא "בנכם". הרבה בנים יש לו למקום, וכל אחד מהם דורש תשובה משלו, גישה משלו. במעשה החינוך אין תשובה אחת היפה לכל. כל בן – ותשובתו שלו. כל דור – וצרכיו שלו. זאת ועוד: ההגעה אל "הארץ", השיבה לארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות מעוררת שאלות חדשות ואתגרים חדשים שעמם אנו צריכים להתמודד: מהי "מדינה יהודית" וכיצד לנהל אותה? כיצד ליישב בין עקרונות יהודיים ודמוקרטיים?
לכן גם מדגיש בעל ההגדה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". כל דור – וחוויית השעבוד והגאולה שלו. דור דור ושעבודיו, דור דור ושאלותיו, דור דור ותהיותיו.
יתר על כן: הכתוב מדגיש עוד: "כי ישאלך בנך מחר לאמר", והוסיפו עליו במכילתא: "יש 'מחר' שהוא לאחר זמן". לאמור: המחנך הטוב אינו מופתע משאלות תלמידיו. יש עמו תשובה מוכנה מראש לשאלותיהם ולמצוקותיהם. אם אוזניו כרויות ולבו פתוח אליהם, הוא מודע היטב לכך ש"מחר" יצוצו שאלות חדשות, ועליו לחשוב מבעוד מועד על שאלות ה"מחר" ולתת להן מענה. "כי ישאלך", אין פירושו "אם ישאלך", אלא "כאשר ישאלך". היה סמוך ובטוח כי דור זה ישאל ויחפש תשובות, ועליך להיות מוכן לענות לו בלשונו-שלו.
(פסח תשעח)