הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בפתיחה לליל הסדר אנו מכריזים כי אנו מזמינים את כל הצריך לכך לבוא ו"לפסוח" עמנו, ולהיות יחד אתנו בליל הסדר. הכרזה זו מעלה שאלות רבות, חלקן הלכתיות – כגון כיצד ניתן להזמין את מי שלא נמנה על הפסח לפסוח עמנו, והלוא אין הפסח נאכל אלא למנוייו, וחלקן מעשיות – מה טעם בהזמנה בשעה שאיש אינו יכול לשמוע אותה, כיוון שאנו כבר מסובים בביתינו, והנזקקים באמת נותרו בודדים ולא מוזמנים. שאלות אלו זכו לתירוצים רבים בין פרשני ההגדה, וניתן להניח כי לכל אחד התירוץ המתיישב היטב על ליבו.
אולם יש תירוץ אחד טוב מכל התירוצים הלמדניים, והוא התירוץ המעשי. התירוץ המעשי הוא להזמין לליל הסדר לפני אמירת "כל דכפין". למעשה להזמין כבר מהיום. החובה להזמין לליל הסדר מנוסחת בצורה כה משמעותית בדברי הרמב"ם בהלכות יום טוב: "…וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה, עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". כאשר הרמב"ם מדבר על הגר היתום והאלמנה הוא מדבר על שני מישורים של הביטוי הזה. מישור אחד הוא מישור הפשט, ובחברה בה ננטשים הגר היתום והאלמנה יש צורך מיוחד באיסור אונאה שלהם ובחובת הזמנה שלהם לליל הסדר; מישור שני הוא המישור המטפורי: אלה שנותרים בודדים בליל הסדר, בשל העובדה שהחברה דחקה אותם לשוליים, או שנסיבות החיים שלהם דחקו את עצמם לשם.
אלו יכולים להיות הגרושים והגרושות שנותרו לבדם, בשעה שילדיהם הנמצאים עם ההורה השני מציינים את ליל הסדר בשמחה, והם נתפשים שמי שאין בו חפץ; אלו יכולים להיות הרווקות והרווקים שאינם רוצים להיות סביב שולחן עם מבטי רחמים או תביעות נגדם על כך שהם נותרו במצבם זה, אלא רוצים להיות חלק משולחן ליל סדר המתייחס אליהם ביחס שהם ראויים לו, ושמח בתרומתם הגדולה לשולחן זה; אלו יכולים להיות המשפחות החיות כל השנה בצל החברה בשל העובדה שהן זרות ושונות מחברתן, וחפצות כל כך להיות חלק בלתי נפרד משמחת החג; אלו יכולים להיות הגרים והגרות שאינם יכולים לציין את ליל הסדר בבתיהם, וממשיכים לחיות את הריחוק מהחברה שלא צמחו בה. כל אלה ראויים לתזכורת כעת – הרבה לפני ליל הסדר, כדי שהקושיות בהן פתחנו ימצאו את פתרונן בדרך למדנית כלשהי, אך למעשה הן תהיינה בלתי רלוונטיות.
אין אדם רוצה שיתייחסו עליו מכוחה של מידת הרחמים, ואין הוא מבקש לחוש כעני ומר נפש אומלל. הרמב"ם בהלכות צדקה לימד אותנו גם את הדרך לעשות זאת – דרך המעניקה הערכה עצמית גדולה, ותחושת שותפות. הפנים המזמינות צריכות להיות פנים המבקשות באמת את שמחת החג לכולם, ומכירות בתרומה שיכול כל אחד להביא לשולחן הסדר. הפנים המזמינות צריכות לראות זכות גדולה בכך שהן מרחיבות את מתת ד' שזכו בו גם לאחרים. הפנים המזמינות צריכות להפוך את המוזמנים לשותפים בהכנות – בממד הטכני ובממד הרוחני, כדי שלא תהיה תחושה של לחם חסד. ואז נסב כולנו לליל הסדר בשמחה ובטוב לב, ביודענו שעשינו מאמץ ניכר שלא ייוותר אדם בישראל מחוץ למעגל מיוחד זה, של שמחת החג ובשורת הגאולה.
(תזריע תשעא)
